הספר “ברית האהבה והשלום” ראה אור מכיוון שרוב כתביו של מוהליבר אבדו. בפעם הראשונה  (1890) נאלץ לשרפם בעקבות הלשנה לשלטון הרוסי  שאסר על פעילות לאומית של מיעוטים.  לביתו בביאליסטוק הגיע באישון לילה אחד מפעילי “חיבת ציון”, העירו משנתו, “ויחדיו השלכנו חבילות חבילות מכתבים וכתבים הנוגעים לחיבת ציון אל התנור המוסק לאפיית חלה לשבת. לבי התפקע והתכווץ בקרבי למראה אותיות  הפורחות מן הנייר הבוער באש, אותיות שהיה בהן חומר יקר לתולדות תנועת התחייה בראשית יצירתה”   (עמ’ 49), בפעם השנייה הכתבים שהצטברו לאחר מותו והוכנו כבר לדפוס, הושמדו כשנערכו פרעות בביאליסטוק (1906).

הרב שמואל מוהליבר הטיף בכתביו להתנער מאורחות חיי הגלות, לא לרמות את הגויים, לרכוש מקצוע, ללמוד את שפות העמים, להתגייס לצבא הרוסי ולא להשתמט, כי בלי חובות לא תהיינה גם זכויות.   

המבוא הנמשך על פני כשליש ספר, נכתב בידי אחיעזר ארקין, מהמדרשה למורשת הציונות “ציוני דרך” במזכרת בתיה, ונין לאחד הראשונים. לאחר המבוא הכולל נספחים רבים, מפרט העורך אברהם מוניץ  את רעיונותיו של מוהליבר, לפי נושאים: “היראה וההשכלה”, “המחשבה והמעשה”, “היחס לגויים”, “ענייני חינוך ותרבות” ועוד. בפרק “אושר האדם” מוהליבר מדגיש את חשיבותה של עבודת כפיים: “מדוע זה מאסו בני עמנו בכל מלאכת יד? אבותינו הראשונים היו עובדי אדמה ורועי צאן, מגדולי חכמי התלמוד ז”ל היו בעלי מלאכות שונות, וכל זה לא האפיל על זוהר מעלתם, ונהפוך הוא, כי על חוכמתם הרבה נתּוֹספו טהרת הלב ומנוחת הנפש. ורק אנחנו כלימה תכסה את פנינו  ללמד את בנינו אומנות… הלא חז”ל אמרו “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים” (עמ’ 171). דרישה זו לא הייתה מובנת מאליה ולכן חזר עליה שוב ושוב והביא נימוקים נוספים: “כי כאשר יהיה בנו חלק גדול של עובדי אדמה, אז לא יאמרו בגויים כי חיים אנו על חשבון אחרים למצוץ את דמם וזיעתם”  (עמ’ 311).   רעיון עבודת האדמה  היה חשוב למוהליבר  מנעוריו; הוא גדל בחווה כפרית, וגם לאחר שהוסמך לרב התפרנס מעסק של פשתן ולא עשה את הרבנות קרדום לחפור בו. 

הרב נכבש לרעיון יישוב הארץ ב-1875, במלאת תשעים שנה למשה מונטיפיורי, ומאז היה רעיון זה למרכז חייו. תחילה נפגש עם הברון  רוטשילד בפריס, ומאחר שידע כי רבים הפונים בענייני כספים, הכין שאלה: “מפני מה נבחר משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, להיות רועם ומנהיגם של ישראל, להוציאם מארץ מצרים ולהוליכם לארץ ישראל? הרי בתור מנהיג מדיני  היה עליו להיות בדברים עם מלך מצרים, עם שרי המלוכה, ואחד התנאים ההכרחיים בהנהגה מדינית הוא להיות בעל לשון, להשפיע בכוח הדיבור”. (עמ’ 111)  כשהבחין שהבעת פניו של הברון שתחילה הייתה מסויגת, התרככה קמעה, המשיך ואמר, שגם בקשתו שלו מהוססת ומגומגמת, כי מטרתו לחזק את נשמת העם האומלל שחי כבר אלפיים שנה מחוץ לארצו, וקשה יהיה ליצור בו חיים חדשים, למרות שזה הכרחי. בהמשך לאותה פגישה הסכים הברון לסייע בהקמת יישוב אם,  ייסדוהו עובדי אדמה שומרי מצוות שיפַתחו בה חיים עצמאיים של  עבודת אדמה, ולא ימשיכו לעסוק בפרנסות אוויר.   

לאחר בדיקות ומיונים בחרו הרב ואנשיו עשרה עובדי אדמה  שומרי מצוות מהעיירה פבלובקה, בפלך ווהלין, (כיום לב אזור הקרבות רוסיה – אוקראינה), ונחתם איתם הסכם לגבי אופן הסיוע, זכויותיהם  וחובותיהם. כך הוקמה  (1883) מושבת הברון הראשונה עקרון, שלימים הוחלף שמה ל”מזכרת בתיה” על שם אימו של הברון. האיכרים עמדו בהסכם, למרות קשיי ההתאקלמות והבראשיתיות, הכירו סוגי קרקע והטיפול בהם, ידעו להתמודד בקשיי האקלים, הקפידו לשמור תורה ומצוות, והחלו לפתח את האזור למרות שהיה שונה בתכלית מסביבת מגוריהם בווהלין.  

איכרי המושבות שהוקמו בארץ בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, סבלו מהגבלות הממשל העותומני, ממחסור, קדחת וסכסוכים עם ערביי הארץ. כמו כן שררה מתיחות בינם לבין חברי היישוב הישן שהאשימום שאינם שומרי מצוות כהלכה. המצב הוחמר בראשית 1889, כשעמדה לחול שנת השמיטה הראשונה. רבני היישוב הישן טענו שיש להפסיק לעבד את האדמה במשך שנת השמיטה, כמצֻווה בתורה, אך האיכרים חששו שאם יעשו כך, כל עמלם עד אז יירד לטמיון  והמפעל הציוני יתמוטט.  

 הרב מוהליבר הבין זאת.

גדולתו כפוסק הלכה התבטאה כשהיה בין יוזמי היתר העבודה בשמיטה, שקבע כי אפשר למכור את האדמות למשך שנה לנוכרי, והנוכרי ימשיך לעבדן, שהרי חובת השמיטה מוטלת רק על יהודים. מוהליבר גם חתם על ההיתר כי ראה בו פיקוח נפש של העם,  שחזר אחרי אלפי שנות תלות לחיים עצמאיים בארץ שהובטחה לאבותיו.

רוב המושבות פעלו על פי ההיתר, אך דווקא איכרי “מזכרת בתיה” שאותם בחר אחד אחד, התנגדו והפסיקו לעבד את האדמה בשנת השמיטה. רבני ירושלים חיזקו אותם, והם המשיכו להתעקש. מוהליבר ניסה שוב ושוב להשפיע עליהם שיקבלו את ההיתר, אך ללא הצלחה, והברון האשים אותם  בעצלנות, ואותו בהפרת אמונים: “אני כותב לרב מוהליבר, מה עושה הרב הזה? אפילו מילה אחת אינו משיב לי… האם הרב שמואל עושה משהו בזמן הזה? כלום! הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכול. הוא לא אומר כלום”. (עמ’ 11 מתוך “המעיין” כרך לג גליון ב’ טבת תשנ”ג, אחד ממקורות הספר).

מוהליבר  לא אמר כלום, כי לא רצה להסלים את המחלוקת ולגרור אותה לגבהים חדשים. הוא ידע שאם ישיב, יחריף כעסו של הברון על תושבי “מזכרת בתיה,, והכעס הזה עלול להמיט אסון על היישוב כולו. מוהליבר לא חשב על עצמו, אלא על גורל המושבות.   

פרשת היתר השמיטה היא אחת הסיבות שדמותו טושטשה והודחקה, אך לא היחידה.

תוך כדי קריאת הספר, שאלתי מדוע דמותו אינה די ידועה בציבור בארץ, למרות שקיים יישוב אחד על שמו, הקיבוץ “גן שמואל”. אברהם מוניץ שערך את “ברית האהבה והשלום” הסביר שאחת הסיבות היא שרוב כתביו של מוהליבר אבדו, ולכן נדחק לצד, לעומת דמותו של הרב קוק; הפרופ’ יוסי גולדשטיין, חוקר “חיבת ציון” שכתב ספרים אחדים על הנושא, אמר שבגורל הרב מוהליבר  קיים פרדוקס:  רוב המצטרפים ל”חיבת ציון” היו דתיים אורתודוקסים, ועשו זאת בשל השפעתו של הרב, אך  בהנהגת התנועה עלו המשכילים החילוניים, פינסקר וליליינבלום, ולא מוהליבר, למרות פעילותו הציונית, המשמעותית והמהפכנית.

הרצל כינה את מוהליבר “הציוני המדיני הראשון”  ו”הלב שממנו הוזרם זרם החיים לתנועה הציונית”.  הרצל אף פנה אליו לפעול  אצל ראשי  קהילות לרכוש מניות להקמת “בנק אוצר ההתיישבות” ,שמטרתו לסייע למושבות הראשונות.   מוהליבר עשה זאת, והכרוז שהוציא נחשב לצוואתו הרוחנית: “עבודה רבה לפנינו, עלינו לעבוד ולעבוד בלי לאות ובלי הרף, עלינו לעבוד שכם אחד בלי פרוד, באהבה גמורה ובחרות שלמה”.

הספר “ברית האהבה והשלום”  ראה אור לפני כחודשיים, לקראת מלאת מאתיים שנה להולדתו של הרב שמואל מוהליבר (ניסן 1824 – ניסן  2024), וחשבתי שכתביו “על ציונות, חינוך מחשבה ומעשה” רלוונטיים גם כיום.

כתבה: רות בקי קולודני