הרצאה של פרופ’ אריה שלו בגלריה על פוסט טראומה

יש דיבור שכולנו בטראומה, שכולנו פוסט טראומתיים. בעצם על מה מדברים כשאומרים טראומה ופוסט טראומתיים?

חשוב להגדיר את זה, כי אחרת הכותרות מבלבלות נורא, יוצרות תחושה שהכל בעייתי. אני אנסה להבהיר את הדברים האלה, וגם אתן כמה רעיונות איך להתנהג עם עצמנו ,וגם עם חברים שחס וחלילה יש להם בעיות יותר קשות של פוסט טראומה.

הפרעה פוסט טראומתית- מהי?

איך זה נראה במישור האישי ובמישור הקבוצתי מה כל אחד יכול לעשות לעצמו, לילדיו ולאנשים אשר סביבו, ולמה זה כל כך חשוב ,ואולי אפילו לא פחות חשוב מטיפולים אצל פסיכולוגים, ואולי זה אפילו יותר חשוב.

אנסה להסביר: טראומה מה זה? איזה סימפטומים יש לאנשים פוסט טראומתיים? ועל התהליכים – למה זה נוצר?

כבר אומר – בין הטראומות הנוראות שאנחנו נחשפים אליהם, בין 10% ל-20% לוקים בפוסט טראומה ו-80% מחלימים. כלומר, רוב האנשים (עם טיפול, או בלי) מחלימים. 21% מניצולי שואה הם פוסט טראומתיים, זאת אומרת שהרוב יוצאים מזה, אבל למה אנשים מסוימים נשארים בחוויה הפוסט טראומתית? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע ולעזור?

מראש אני רוצה להוריד את סף הבהלה, זה לא משהו שקורה לכולם, ואני  רוצה להפריד בין תגובה פתולוגית- מחלתית שדורשת טיפול קליני ובין תגובות שלא  מצריכות עזרה.

ההפרעה הפוסט טראומתית – ptst

היום בארץ יש הרבה  תגובות לטראומה – תגובות לאבדן, לאבל, לנטישה, הגליה ממקום למקום.

על התגובה הפוסט טראומתית אנחנו יודעים הכי הרבה, כי היא נחקרה. אני רוצה להגדיר מהי הפרעה פוסט טראומתית שכולנו שומעים עליה: התמשכות תגובות מצוקה קשות ומגבילות למרות חזרה לשגרה. רוב מה שאנחנו יודעים על פוסט טראומה, זה מאנשים שהיו בטראומה, אך אח”כ לא יכלו לחזור לשגרה, למרות שניתן לעשות זאת (כי הטראומה עברה) למשל אנשים שהיו במלחמה, המלחמה נגמרה אבל אח”כ אינם יכולים לחזור לשגרה.

ואנו שואלים את עצמנו למה אנשים לא מסתגלים מחדש לסביבה הבטוחה?  למה הם חוששים? זוהי השאלה המרכזית. למה כל אמבולנס שעובר ברחוב מכניס אותם לחרדות, וכשאמרתי שזו התמשכות תגובה לטראומה למרות היעדר של מצוקה חיצונית לא אמרתי את הכל: יש אנשים שממשיכות אצלם התגובות- יש להם חלומות בלהה בלילה או יום השנה לאיזה אירוע מציף בזיכרונות  או גיוס של הילד וכו’.

כדי שתהיה אבחנה של פוסט טראומה – החזרה של החוויה הפוסט טראומתית צריכה להיות ללא הפוגה.

הבן אדם חי בצל חווית הטראומה בכל רגע מחייו.

האדם כל הזמן בתוך המצב הטראומתי, למרות שהמצב חלף מזמן ,וכחוויית חיים מרכזית.

חבר שלי הגדיר זאת: החור השחור של הטראומה ששואב אליו את כל חוויות הגוף והנפש.

התמשכות מרכזית ללא הפוגה. אז השאלה בעצם היא: למה זה מתמשך? וממה זה התחיל?

מהם הפרמטרים שהופכים אירוע לאירוע טראומתי?

אספר סיפור מהספרות שהתחיל את העניין בפוסט טראומה: היה שיטפון אדיר בארה”ב וסכר קרס, בתים נשטפו ותוך דקות ספורות הכל הפך לאסון. המֵספר מתאר שני אנשים ששחו אל החוף, הם הצליחו להגיע אל החוף והנה הם יושבים על סלע ונושמים לרווחה – האירוע עבר מבחינתם, ואז מול עיניהם עובר שריד של בית ושני אנשים יושבים על הגג וצועקים ‘הצילו’, ופתאום – כל העולם מתמוטט.

מה הופך אירוע לאירוע דחק? ומה עושה אותו יותר טראומתי?

1. הדבר הכי פשוט זה כשיש איום על החיים שלך. מה שמעניין בדבר הזה, שהאיום לא חייב להיות עליך ,אלא על מישהו שלידך, שבסביבתך, ואז אנחנו מפסיקים לראות את הגבולות שלנו כיחידים. אחד הדרכים לשבור אנשים בעינויים, זה לענות מישהו לידם, ולומר זה בגללך.
2. האיום הזה הוא אינטנסיבי, לרבים מאיתנו יש כאבים אבל, אם הכאב מלווה אותנו כל הזמן הוא נמצא שם, אי אפשר להתעלם ממנו, הוא ללא מוצא. אדם עבר תאונת דרכים, המכונית שלו התהפכה על הצד והוא כלוא במכונית, הוא מריח ריח של דלק והוא בטוח שכל רגע המכונית תישרף ותתפוצץ, והוא לא יכול לברוח משם, הוא יושב ומחכה.
3. אירוע של שבי ועינויים- זה בלתי נשלט. פציינטית שלי נחטפה בדרך לשדה תעופה, מי שעשה זאת ,הביא אותה לדירה שלו כלא אותה, קשר אותה והתחיל להתעלל בה, והיא הייתה משוכנעת שהוא הולך להרוג אותה בסוף. היא עשתה מאמצים רבים לדבר איתו, להגיד לו מילים כדי שלא יהרוג אותה, ובסוף כשהיא יצאה מזה, היא אמרה: אני הצלחתי להישאר בחיים, עשיתי את המאמץ שלטתי על האירוע. סיפור אחר: אסון אוטובוס 405 ב-69. אוטובוס הוטל לואדי, הסתובב שלוש פעמים על צירו. אישה הגיעה עם עיניים בורקות במצב רוח טוב ,היא עפה מהחלון של האוטובוס ויחד איתה היה בן אחותה, והיא החליטה שהיא תציל אותו. חיפשה אותו, מצאה אותו, סחבה אותו החוצה והצילה אותו ואומרת לנו: אני בת ליוצאי שואה, אך ברגעים הכי קשים בחיים שלי, התארגנתי והצלחתי לעשות את מה שהייתי צריכה. אני בסדר, אני אחראית. אדם אחר –ספורטאי שהיה באותו אוטובוס ראה את המחבל מטה את ההגא ושותק, נשאר במקום בלי יכולת לעשות שום דבר, והוא כל הזמן מענה את עצמו: איך זה שאני – אתלט, לא קפצתי קדימה ומנעתי את האירוע הנוראי הזה? העניין הזה של כמה אתה יכול לשלוט, כמה אתה בשליטה משנה מאד כמה האירוע הוא טראומתי בשבילך.
4. עוד פרמטר של אירוע טראומתי – אירוע בלתי צפוי. חייל שיוצא לקרב, יכול לצפות שתהיינה יריות ומישהו יפגע. חייל שנפצע בלבנון מוטס לבית חולים ביחד עם חברו שנפצע. הבחור השני שנפצע היה הכי בדחן בפלוגה, והוא בוכה וקורא לאמא שלו ומיילל. זה לא צפוי, או אפילו לא נתפס, וזה יכול להוביל לאירוע פוסט טראומתי.
5. אירוע עם משמעות אישית – זה לא אירוע שאתה יכול להתעלם ממנו. בזמן הכי קשה של אירוע דחק, לפעמים מה שמפעיל אותך זה משהו פנימי, שאתה לא שולט, בו, אם אתה נכנע ,או אתה משותק. היה שוטר שנפצע בפיגוע ,וגרר את עצמו החוצה, והוא אמר שבדרך החוצה ישבה שם מישהי והביטה עליו בעיניים מתחננות, והוא לא הציל אותה. פתאום מין אובדן זהות. חוויות כאלה שלא ידעתי שיש לי חולשה כזאת, יכולות ליצור חוויות פוסט טראומתיות.

לסיכום :אירוע שיש בו –איום/ איום ללא מוצא/ בלתי נשלט/ בלתי צפוי/ ואובדן זהות אישית יכולים לגרום לחוויה פוסט טראומתית.

עכשיו נדבר על איך נראים אנשים שפיתחו הפרעה פוסט טראומתית:

אחרי אירוע טראומתי יש מחשבות חודרניות על האירוע, המחשבות האלה- זיכרונות של האירוע, כשחולה פוסט טראומתי זוכר את האירוע, זה לא בעבר זה כאילו קורה עכשיו, ולכן אי אפשר לדבר על אירועים פוסט טראומתיים כזיכרון, אלא כהתפרצות שקורית עכשיו.

חולה שנחטף ע”י מחבלים, הולך ברחוב ופתאום לפניו עוצרת מונית כדי שנוסע יעלה, וזה בדיוק כמו פתיחת הדלת במכונית שהוא נחטף בה, ואז כל החוויה הטראומתית שהוא חווה, חוזרת אליו. דוגמא נוספת: איש שהיה בלבנון ובית קרס עליו ממכונית תופת, כיום הוא מוכר רוגלך נוסע לעבודה, שומע אמבולנס מרחוק. הוא מספר: אני יודע שהאמבולנס יתקרב, אני לא אהיה כאן, אני אאבד את זה, אז הוא מחנה את האוטו בצד, נכנס למצב חרדה נורא. האבולנס עבר, התרחק, ואז הוא המשיך בדרכו.

כל דבר שמזכיר- יכול להחיות מחדש את הזיכרון.

יש אנשים שלא פותחים חדשות, יש אנשים שטיפלנו בהם אחרי מבצעים בלבנון, אנשים לא פתחו את הארונות עם המדים שלהם, כי מראה המדים מחזיר אותך לתופת. הטבעה של זיכרון מידי נוראי שקורה לי עכשיו- זיכרון רגשי, זה הזיכרון של אנשים פוסט טראומתיים.

הטראומה יכולה להיות גם כשאני נזכר בתוכי. אז אנשים מנסים לדחוק החוצה את הזיכרונות שלהם. ומתי זה קורה? כשאני רוצה לנוח. ופתאום, חוזר הזיכרון הזה, והם כל הזמן רוצים לדחוק את זה. אז תארו לכם איזה מאמץ זה, אם אתה כל הזמן מנסה לשלוט במחשבות שלך, כדי להימנע ממה שיש לך בפנים. אז אתה עייף, יגע, מתפרץ וכועס. ואותי הכי מפחיד זו הבדידות שאנשים כאלה סוגרים את עצמם, כי הם אומרים: אף אחד לא יכול להבין אותי אז למה שאני  אהיה עם אנשים, אצא בחברת אנשים? הבדידות הזו קובעת לאן יתפתחו הדברים.

כל הסימנים שנתתי לכם: מחשבות חודרניות, הימנעות, בדידות – בשבועיים שלושה אחרי אירוע טראומתי זה בסדר.

כל הדברים הנ”ל הם בדרך להחלמה- משדר קריאה לעזרה, אנשים יבואו לעזור לי. אם מישהו מספר את אותו סיפור כל הזמן- זה בסדר, אני הופך את הסיפור למילים ומישהו משוחח איתך.

יש לי סיפור על בחור דתי שנלחם בטנק, והוא בטוח שבלחימה היה בתוך טנק ליד חבר שלו שקרא לו לעזרה והוא לא בא לעזור לו. זה הזיכרון שלו. הוא מאשים את עצמו, והוא בדיכאון. החברים שלו מנסים לעזור לו, החזירו אותו לגדוד ועכשיו הוא מכונאי. הבאנו לו את המפקד שלו, ומפקד הטנק אומר לו: מה אתה מבלבל את המוח, היינו בלחימה, ולא הייתי נותן לך לצאת גם אם היית רוצה, וחוץ מזה, כשאתה בתוך טנק אתה לא יכול לשמוע כלום ממה שקורה בחוץ. הזיכרון שיש לך הוא לא נכון. זה לא מה שהיה. השיחה הזו שמתעוררת- יש לה פטנציאל לריפוי. סיפור נוסף: בלבנון נכנסים למארב. יש יריות בלילה. הקצין חוטף כדור ומדמם. החובש מנסה להכניס אינפוזיה בחושך ולכן לא מצליח. הוא מפספס את המפקד שלו, והוא נהרג. לאחר מכן המח”ט לקח אותם להורים של המפקד שנהרג. האבא של הקצין שנפגע הוא איש רפואת חירום והוא אומר, כמו שהבן שלי נפצע אי אפשר היה להציל אותו גם על שולחן הניתוחים. שוב- התחלת ריפוי.

דברים שאנו יכולים לעשות ולשים לב:

• בדידות: פוסט טראומתי בודד, יושב בבית וטוחן את הטראומה כל הזמן.
• הזנחה: ניקיון, אכילה.
• איבוד עוגן: אנשים מאבדים משמעות ועוגן בחיים. עוגן- יש לי ילד שאני צריך לעשות לו סנדוויצ’ים או עבודה או אוהד קבוצת כדורסל או לשוט על חסקה.
• יצירת”חורים”: רווחים בטוטאליות של הטראומה. וזה כל מה שצריך. רגעים שהם במקומות אחרים.

אם יש לכם חבר, בן משפחה פוסט טראומתי – תיקחו אותו לבילוי. לנסות להפוך את הזיכרון הטראומתי לאחד מהזיכרונות, אולי הכי קשים, אבל מתוך 5,000 זיכרונות אחרים שיש לי.

תודה לפרופ’ אריה שלו על ההרצאה המרתקת ולנורית רון על צילום ההרצאה.

תמלול- אורית קוליקובסקי.