< ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת >
יוני אילת (בתמונה עם בתו בשבילי הקיבוץ) הוא זמר, שחקן ובמאי המתגורר בתל אביב.
בחג הביכורים הוא התארח אצל משפחת ראובן, וכך הוא תיאר את החוויה בעמוד הפייסבוק שלו:
”אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.
את ארץ ישראל האבודה
והיפהפייה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת”
אני ממש שפשפתי את עיניי – לא בהיאחזות הנחל בסיני, אלא בקיבוץ גן שמואל. שום דבר לא הכין אותי לחוויה הזו, שכמותה חוויתי רק מזמן מזמן, בילדותי. בכיתי ממש. דמעות של התרגשות, שמחה ועצב.
יהיה מי שיגיד: ישראל הראשונה, פריווילגים. שיגיד. האט ער געזאגט. השיח הזה לא רלוונטי לאירוע שאני ראיתי: קהילה מגובשת שרואה ברכה בעמלה ויוצרת יחד בעצמה אירוע תרבותי מן המעלה הראשונה.
הנחיה בעברית רהוטה, נגנים ומקהלה מקומיים שמחזיקים מוזיקלית את הכל בצורה כל כך מרשימה. והרפרטואר! זה הנקרא וזה שהושר. לא היה שיר עברי רלוונטי שלא נוגן. החל בקלאסיקות ותיקות מראשית הציונות ועד ארץ הצבר ושהשמש תעבור עליי (שירים חדשים ממש…).
והמחוללות, עם זרים ושיבולים ובסטנדרט כל כך מקצועי. ברצינות גמורה. ניכר שזה טקס עם מסורת עמוקה, שהתעדכן קצת בקצוות עם השנים. ובסופו כל הקיבוץ ממש, לדורותיו, רוקד יחד בשורות ואח״כ במעגלים.
בשלב זה כמעט הזמינו לי טיפול נמרץ. ובקהל, בצנעה, גם בני גנץ. אשתו בת הקיבוץ. הכל טובל בקסם, שמח בחלקו. אני לא רוצה להוזיל את השיח ולהתחיל להשוות את זה למה שמתחולל בארץ באופן כללי. זה המובן מאליו וזה מאוס. רציתי רק לספר ש:
״המון דברים יפים ראו עיני
המון דברים יפים שבגללם
רציתי לחבק שם את כולם״
הביאה לפרסום: נתי גולדשטיין