אנחנו חייבים לחוג, השאלה היא: איך.
מאז השבעה באוקטובר, בית גן-שמואל על אנשיו ומוסדותיו, קיבל ברוחב-לב ובנפש חפצה מעל 130 מפונים מדרום ומצפון.
ידענו, ואנחנו עדיין יודעים, להצטמצם ולחלוק, לסייע ולהתנדב, לתרום ולעזור, לחבק ולתמוך ובעיקר, אני מקווה, להבין יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע, מה שפר גורלנו ששואת השבעה באוקטובר בדרום לא עברה עלינו ואיננו גולים כמו הצפון כולו, ופליטים מבתינו במולדתנו כמותם.
אנחנו כמעט שמונה חודשים אחרי השבעה באוקטובר.
1,145 אזרחים נרצחו באותה השבת, ו-253 נחטפו לרצועת עזה.
124 חטופים עדיין בשבי החמאס, בין חיים ובין מתים.
642 חיילים נפלו במלחמה.
היהדות קובעת מנהגי אבלות לשבוע, חודש ושנה. מעולם לא נדרשה הכרעה לשאלת אבלות על שואה, ודאי לא על שואה שנייה או על שואה לאומית בדיני האבלות.
כשקמה מדינת-ישראל אחרי השואה ההיא, נקבע לה יום זיכרון לאומי, כפי שוודאי גם יקבע לשבעה באוקטובר 2023.
אבל לא זו השאלה המונחת לפתחנו.
השאלה היא, איך בית גן-שמואל, הרחום והחנון, הולך לחוג ברוב עם, פאר והדר את חג הביכורים בשנה שמתינו מוטלים לפנינו, חטופות וחטופים עדיין בשבי החמאס, גופות מושבות לקבר ישראל, והמשפחות שאינן יודעות את נפשן נטרפות מגורל אהוביהן בתהומות עזה. שלא לומר על כל מי שעוד לא הפנימו ועיבדו ועדיין חיים יום-יום, לילה-לילה, את שעבר עליהם בבוקר שבת המזוויע ההוא, ואנחנו חוגגים כמו לא ארע דבר? מקימים את היציעים כבכל שנה? מזמינים אורחים כבכל שנה להתהדר בחגנו?
ובעידן הרשתות החברתיות של ימינו, אני חושבת על מי שיתלהבו ויעלו תמונות וסרטונים של החג בתפארתו לרשת. ואנחנו, מה נאמר ומה נגיד נוכח פני האומה הקרועה והאבלה?
ודאי שצריך לחוג. אין כל מחלוקת. השאלה היא איך חוגגים.
חייבים לחוג, כי החיים נמשכים.
חייבים לחוג בשם המתים והנרצחים וההרוגים והחטופים, שיידעו שהארץ חיה ונושמת.
חייבים לחוג, שיידעו כל אויבנו כי נשמתנו ולבנו שותתי-הדם והקרועים לגזרים עדיין חזקים דיים כדי לקיים את מסורת אבותינו ורוח האומה. לא במובן הציווי הדתי, אלא במובן התרבות הלאומית היהודית שהיא בסיס קיומנו כלאום, כעם וכחברה.
אנחנו חייבים לחוג – השאלה רק איך.
הזמנת קיבוץ ברעם היא המעשה הנכון ביותר לעשותו.
צריכים היינו, חברי ברעם ואנחנו, לחוג במשותף חג צנוע של שתי הקהילות, מה שהיה מקנה לחג משמעות של שותפות גורל וחיבוק אמיתי בשנת אבל לאומי שכזו.
צר לי עלינו ועל חגנו שלא כך נהייה.