אני מודה שאפילו עבורי הסרט היה טיפה ארוך ואיטי מדי. ובכל זאת, זהו סרט מלא קסם ושירה. עוד הישג לבימאי הגרמני הוותיק וים ונדרס, שסרטיו “מלאכים בשמי ברלין” “פריז טקסס” ו”טוקיו גא” עוסקים בדמות ומהות חיי האנשים באותם המקומות.

גיבור הסרט חי את חייו ברוח הזן בודהיזם, אבל בלי מודעות לכך שהוא חי חיים כאלה. חייו של היראקמה הם חיים צנועים, מונוטוניים ופשוטים, והסרט מלווה את שגרת חייו בחזרתיות – היראקמה קם מדי בוקר, מצחצח את שיניו, גוזז את שפמו, לובש את הסרבל שהוא מדי העבודה שלו (שבגבו כתוב: Tokyo Toylet), הוא פותח את הדלת מדי יום, מסתכל על השמים ומחייך. ככה נראה אדם מאושר. לפני שהוא נכנס לרכבו, הוא מוציא כל בוקר פחית קפה ממכונה, ושותה אותו. בדרך לעבודה וממנה הוא מקשיב למוסיקה מקלטות של לו ריד, פאטי סמית וזמרים אמריקאים נוספים (רק פעם אחת בסרט הוא מאזין למוסיקה יפנית). פעם בשבוע הוא עושה כביסה, קונה ספר משומש, ושותה משקה בבר הקבוע שלו.

לכאורה היראימה חי חיים משעממים, מונוטוניים, של עבודה קשה, דוחה. להיראימה יש מעט קשרים אישיים, והשותף שלו לעבודה אומר שבקושי שמע אותו מדבר.

החריגה האישית היחידה שקורית היא עם ביקור האחיינית שלו, שפותח צוהר אל סיפור משפחתי כאוב לא פתור, ומסביר אולי את הבחירה בדרך חייו המושלמת לשיטתו.

הסרט הזכיר לי את שירה של לאה גולדברג – ‘למדני אלוהי’:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.