שיחה עם לזלי ערמון, שנתקעה בחו”ל יחד עם יולי בתה, בזמן המלחמה.

נתחיל בהתחלה..

נסעתי עם יולי לגיחת חופש קצרה לבודפשט לארבעה ימים – שלישי עד שבת.

בודפשט הייתה מקסימה, חמימה ועם אווירה בטוחה מאוד לישראלים. שלטים בעברית, דגלי ישראל, אפילו בית קפה בשם “קפה תל אביב”, מגן דוד על צווארו של עובר אורח… הרגשנו לגמרי בבית.

ומתי התחלת להבין שמשהו קורה בארץ?

ביום שישי בבוקר קמתי להודעה מחברה: “לזלי, את כנראה לא יודעת מה קורה, אבל השמיים סגורים.” היא סיימה חופשה בספרד עם בן זוגה והייתה בדרכה לבודפשט כדי שנהיה יחד. התקשרתי אליה, והיא עדכנה אותי במה שקורה בארץ. היא הציעה להיפגש בבוקרשט, אבל אני סירבתי – תחושת הביטחון בבודפשט הייתה בלתי ניתנת להחלפה מבחינתי. היא הסכימה והיא ובן זוגה ה הגיעו אלינו, ואחר כך עוד זוג חברים הצטרף אלינו מפריז והיינו את כל התקופה הזו ביחד כל החברים.

איך התמודדתן שם מרחוק, כשהמציאות בארץ התהפכה?

בהתחלה היינו בהלם. קשה להבין מה באמת קורה כשאת רחוקה. אני משתדלת לצרוך מעט חדשות, אז זה הרגיש לי זר ומבלבל.

שמענו ממיי, ביתי, על הלילה הקשה שעבר עליה ביום הראשון למלחמה, כשהיא נשארה לבדה בממ”ד בתל אביב בלי בן הזוג שלה, שנתקע גם הוא בחו”ל ועד שהיא הגיעה אל עומר להיות איתו בקיבוץ.

האמת, הרגשנו די חוסר אונים.

אבל אז, בבית קפה חמוד, ראיתי בחור עם סמל החטופים וסרט צהוב וכך זיהיתי אותו כישראלי כמובן. התברר שהוא מדריך טיולים בבודפשט והוא מיד נרתם לעזור. מצא לנו דירה, סיפק מידע… זה היה מחמם לב.

איך נראה היומיום שלך שם? הצלחת למצוא שגרה או שזה מרגיש כמו זמן בהמתנה?

אחרי לילה ראשון בדירה זמנית, מצאנו כולנו מקום אחד לגור בו יחד. יולי חזרה ללמוד מרחוק ואני התחלתי לטפל במטופלים שלי אונליין – כי מי שבארץ צריך עכשיו תמיכה.

די מהר סיגלנו לנו שגרה: יולי לומדת, עובדת ושומרת עליי, ואני מטפלת, מבשלת ושומרת עליה. בישלנו לעצמנו, הלכנו לשוק, קנינו מצרכים. ניסינו להחזיר לעצמנו תחושת יציבות ושגרה. אחר הצהריים היינו יוצאות קצת, נהנות מהעיר ומתאווררות.

בשלב מסוים אף ביקשו ממני – כחלק מהצוות הניהולי הבכיר במחלקה שלי – לנהל את כל מערך הטיפולים מרחוק. השגרה ותחושת התכלית שהיו לי, עזרו לי לשמור על עצמי ולמצוא עוגן בתוך חוסר וודאות מאוד גדול. בנוסף לכל זה, תוך כדי הזמן שהיינו בבודפשט, נולד ים, הבן של אורי ולי קולהאס, זה היה אחד הדברים המשמחים בשבילי לארגן מפה את “רשת החיבוקים” בשבילם.

ומבחינת התחושה האישית – להיות רחוק ככה, בזמן שמתרחשת מלחמה בארץ?

זה היה ממש מוזר. הרגשתי את זה בגוף שלי והרגשתי את זה בלב שלי – אבל מצד שני אני לא שם. אני לא בתחושת מתח הזו..

בשלב מסוים הפסקנו לשלוח תמונות כי הבנו שזה מנותק, שזה מכאיב למי שבבית. מצד שני, הייתי מוקפת בחברים הכי קרובים שלנו – וזה היה מבלבל עוד יותר.

אז חיינו בין שני עולמות: מצד אחד נהנינו – יצאנו קצת, טיילנו, אכלנו טוב – מצד שני חווינו את הדאגה, הקושי, השיחות מהארץ.

המטופלים שלי, למשל, הביאו אליי את החרדה שלהם, וזה דרש ממני להכיל את המצוקה שלהם – בזמן שאני בעצמי נמצאת במצב שלא מאפשר לי להבין אותן עד הסוף. השתמשתי הרבה במנגנונים של ריחוק והכחשה שהם חשובים בזמני חירום.

הייתה מחשבה לחזור מוקדם יותר לארץ?

בוודאי. ניסינו כמה פעמים להזמין כרטיסים והם שוב ושוב בוטלו. כשכבר חשבנו לחזור, דיברו על חזרה דרך הים אך אני סירבתי. פחדתי מהרעיון. אפילו חשבתי: אני לא חוזרת בלילה. כל מיני חששות. בסוף, אחת החברות קיבלה אישור לטיסה, ויולי אמרה: “אני חייבת כבר לחזור, ללמוד כמו שצריך”. אז התחלנו להתארגן על זה.

היו רגעים שבהם ההבנה של חומרת המצב התחזקה?

לגמרי. בהתחלה עוד הייתה תחושת ניתוק, במיוחד לעומת מה שידענו מהקיבוץ – שלמזלנו, עד כה לא חווינו כניסה למרחבים מוגנים באינטנסיביות כזו.

אבל כשראיתי את שכונת הילדות שלי ברמת גן נפגעת מפגיעה ישירה, או בית חולים שניזוק, זה הפך מוחשי. זה כבר היה ממש בוקס בבטן והפך למוחשי הרבה יותר..

ובכל זאת – הצלחתן גם להנות?

כן. היה בזה משהו מוזר, אבל גם יפה. בעצם היו לנו חמישה ימים של חופשה לפני שפרצה המלחמה, ואחר כך תקופה שהרגישה קצת כאילו עברנו לגור שם לרגע..

זו הייתה לי תקופה מדהימה עם יולי ואם כבר להיתקע עם מישהי, אז איתה.

מה הדבר הראשון שתעשי כשתחזרי הביתה?

לא יודעת… אולי סוף סוף אבכה קצת.. קצת לשחרר, לעכל לעבד את התקופה הזו..

קראו ללזלי לעלות למטוס חזרה הביתה, ואני איחלתי לה וליולי טיסה נעימה וחזרה רכה לארץ ולשגרה..

בתמונות מעלה: לזלי ויולי בחופשה בבודפשט, עם החברים שהגיעו מכל אירופה להיות יחד ולעבור יחד את המלחמה, קצת מהמראות בבודפשט, ובית ילדותה של לזלי ברמת גן שספק פגיעה במהלך המלחמה.