שבוע עבר מאז חגיגת הביכורים המסורתית שלנו, שמזכירה לנו שיש לנו כל כך הרבה מעגלים ושיוכים, רצויים ומצויים, צבעוניים ולבנים.

השבוע בפינה אביא שני שירים שלדעתי מעוררים מחשבה ומתעסקים בריקודים ומעגלים:

את השיר הראשון כתבה Ida Vitale, משוררת מאורוגוואי בת 98, המשתייכת לקבוצת אמנים מאורוגוואי המכונים ‘דור 45’ (מכיוון שרובם התפרסמו לראשונה בשנים 1945-1950).

היא ברחה בשנת 1973 למקסיקו לאחר שבאורוגוואי החונטות הצבאיות עלו לשלטון. משם המשיכה לאוסטין – טקסס, ורק בשנת 2016 חזרה למונטווידאו.

כיום, היא האחרונה שחיה מאותו ‘דור 45’.

מעגל מאוד מרושע

לעצמי אני מציעה

ללמוד יום-יום את העולם,

מיד העולם מציע לי

יום-יום לשכוח אותו

בשביל שלא אהיה פחות.

מכיוון שהסיכון

בלהיות פחות, עובד

אם לא שוכחים הרבה

ממה שלמדת

גם זוועות עקשניות.

לאחר הסחרחורת,

לזכור את השכחה

תיפתח השלווה.

ודי.

את השיר השני כתב ניסים מנחם, בן זוגי, והוא מתייחס לקו האיזון הדק שבין הדברים שסובבים את כולנו, או שמא אנחנו אלו שמסתובבים ביניהם.

המצוי והרצוי

המצוי חצוי, הסיפור בדוי, והקו נטוי

משקיף על הרצוי, שנראה לא שפוי.

‘צריך’ הוא תסביך, בתוך התבנית אפוי

ומה צפוי? תלוי את מי שואלים בעיתוי

יש נסתר מתחת לציפוי, ויש את הגלוי.

ומה זה רע וטוב, רחוק וקרוב,

היחס משתנה מעֵשָׂו ליעקב.

ריקוד ועוד ריקוד וכל אחד לחוד,

צריך להפסיק לצוד, ומהחי לשאוב עידוד.

ואין דבר כזה שנקרא מקרה אבוד,

יש מצוי ויש רצוי, רוקדים ביחד על עמוד.

תודה שקראתם ושתהיה שבת נעימה,

ליאן