שרון (הגננת) שלנו מתמודדת עם מחלת הסרטן.

כולנו רוצים לחזק ולחבק אותה ואופיר, הרימה יוזמה רחבה משותפת וערכה סרטון מרגש מתמונות וסרטונים, שהעבירו דורות של ילדים והורים.

שרון ביקשה להעביר את תגובתה:

טוב, אחרי שנרגעתי, מההתרגשות וחזרה לי הנשימה, אני כותבת לכם.

כבר הרבה זמן חושבת עליכם קהילה אהובה.

כשהחיים שוברים אותך, אומרים שזה בגלל שאת מוכנה להרכיב את עצמך מחדש אחרת. כל חלק שמרגיש מנופץ, הוא חתיכה שתמצא מקום חדש, מטרה חדשה, משמעות חדשה.

סומכת על-כך, שהסדקים נמצאים היכן שהאור נכנס פנימה.

לפעמים בשיברון שלי (ויש) אני מוצאת את האומץ להיבנות מחדש. להגדיר מחדש מה זה אומר להיות ״חזקה״ ברגעים הקשים שלי, אני מגלה שאני לא צריכה פתרונות או עצות. מה שאני כמהה אליו הוא פשוט חיבור אנושי נוכחות שקטה מגע עדין. המחוות הקטנות האלה הן העוגנים שמחזיקים אותי יציבה כשהחיים מרגישים לי יותר מדי.

לשאת את הכאב שלי הוא שלי, הקרב שלי ולהתמודד עם זה.

אבל הנוכחות שלכם מזכירה לי שאני לא לבד בעולם העצום הזה וכשהפחד רוצה להשתלט, זו תזכורת שקטה כמה אהבה מרימה כשאני מרגישה שבורה.

כשאתם נזכרים בי זה אומר שנשאתם אתכם משהו ממי שאני, ‏שהשארתי סימן כלשהו של מי שאני על מי שאתם.

זה אומר שככל שאתם זוכרים אותי, אני אף פעם לא אבודה לגמרי..

‏מתגעגעת לשפיות, לשגרה, אליכם.

מרוגשת ואוהבת אתכם ממעמקי ליבי

תודה,

שרון