שלום לכולן וכולם,

היום בערב כרמית חזרה המומה ונסערת מביקור חברה, קולגה שלה לעבודה, המתגוררת בחריש.

כרמית עובדת כמורה ומחנכת בבית-הספר “גשר על הוואדי” – בית ספר דו לשוני ודו תרבותי יהודי ערבי (מוסלמי) הפועל בכפר קרע. בכל כיתה הן עובדות שתי מחנכות: יהודיה וערביה המהוות יחד את הצוות החינוכי של הכיתה.

החברה אותה היא ביקרה היא המחנכת הערבייה העובדת יחד עמה המתגוררת עם משפחתה בחריש במקום בכפר ערבי, ונמצאת כעת בחופשת לידה.

כרמית חזרה מביקור בביתה לאחר שניסתה לתפוס אותה בטלפון ולא הצליחה אז לבסוף התקשרה לבעלה על-מנת לברר אם קרה משהו. ואכן קרה…

כרמית נסעה לחריש כי בעלה סיפר לה שחברתה לעבודה נמצאת במעצר בית ע”י משטרת ישראל, ושהטלפון שלה הוחרם. טרם מעצר הבית, משטרה הגיעה לביתה, שלפה אותה מתוכו כאשר היא אם ל-4 ילדים והקטן – תינוק שעדיין יונק.

המשטרה הגיעה לביתה והודיעה לה שהיא צריכה לבוא איתם לתחנת המשטרה. כשהוכנסה לרכב נאזקה בידיה וברגליה וכך נשארה עד תום החקירה.

בתחנה היא נחקרה על תמונה שנשלפה מהפייסבוק שלה שצולמה לפני כ- 15 שנה בה היא הצטלמה עם דגל פלסטין. זה הכל. תמונה הנמצאת במעמקי הפייסבוק שלה.

היא כבר מורה ומחנכת במקום היוצר דיאלוג בין ערבים ויהודים למעלה מעשור ואותה עוצרים לחקירה.

אף אחד לא טרח לבדוק מי היא ומה היא עושה למחייתה. מסתבר שקבוצת הורים יהודיים מביה”ס של אחד הילדים שלה נברו בפייסבוק שלה, מצאו את התמונה והתלוננו למשטרה שבלי להתבלבל הגיעה מייד ושלפה אותה מביתה לחקירה באזיקים. תנסו לדמיין את עצמכם בסיטואציה מטלטלת שכזו ועוד במהלך חופשת לידה ומפרידים אותך מתינוקך ואין לדעת לכמה זמן.

במשך שעות היא ובעלה היו מנותקי קשר כיוון שהטלפון שלה הוחרם. חוויה נוראית.

לערביי ישראל יש עוד זהות חוץ מהיותם אזרחי מדינת ישראל. הם גם פלסטינים. מה לעשות?

גם יהודי אירופה לפני קום המדינה היו אזרחי המדינות האירופאיות והיתה להם גם זהות יהודית בנוסף. זה מזעזע אותי איך משטרת ישראל של 2026 יכולה להגיע לכל בית ופשוט לשלוף אדם תמים מביתו ולהעביר אותו חוויה מטלטלת שכזו.

ומי שמכיר את השותפה של כרמית יודע באיזו אישה עדינה מדובר, כל כולה עושה רק טוב בעולם, אוהבת אדם המקדישה את חייה לבניית גשר בין יהודים וערבים. ואותה עוצרים לחקירה על תמונה מלפני 15 שנה המתארת את המורכבות של הזהות שלה?

אותי זה מייד זרק לאירוע המטלטל שעברנו כקהילה בשבוע שעבר עם ההצבעה לתפקיד מזכירת קיבוץ. המבנה הארגוני שם רף של 60% תמיכה בקדנציה ראשונה לממלא תפקיד על-מנת שיהיה רוב מוצק הנותן בו אמון. זו זכותו וחובתו של כל חבר בעל זכות הצבעה לתמוך או להתנגד לאדם המציע את מועמדותו לתפקיד.

הציפייה שלי מהחברים שיפעילו שיקול דעת מהכרותם את התפקיד ואת האדם המוצע לתפקיד ושיבחנו התאמה מבחינת אישיותו, יכולותיו והמוטיבציה שהשמיע בפני הציבור המניעה אותו ללקיחת התפקיד.

אבל, כשברקע של הצבעה שכזו חברים מסוימים מתנהלים באופן לא ענייני ומערבבים את עמדותיה האישיות של המועמדת לתפקיד באשר לקיבוץ שיתופי או מתחדש – שם אני מתחיל להיות מודאג. כל אדם המגיע לתפקיד ציבורי מגיע עם דעות אישיות. לא יכול להיות שיתקיים קמפיין הפוסל או תומך אדם לתפקיד על-פי עמדותיו הקשורות לאורחות החיים בקיבוץ – לא לחיוב ולא לשלילה.

לצערי התקיימו קמפיינים משני הצדדים ששמו בראש דף המסרים שלהם את עמדותיה של חגית במקום לבחון את התאמתה לתפקיד. איני יודע מה הייתה ההשפעה של הקמפיינים הללו על ציבור הבוחרים אך מבחינתי זה לא העיקר… כי מה שמטריד אותי זה ההתנהלות הפוסלת או דוחפת אדם המגיש מועמדותו לתפקיד ציבורי רק בגלל דעותיו האישיות ולא בגלל התאמתו או אי-התאמתו לתפקיד. בעיני זה מקום מסוכן מאוד להיות בו וכדאי שכולנו כקהילה נעשה לעצמנו חשבון נפש. עוד יבואו הצבעות נוספות לתפקידים ואני מקווה שחברים לא יחששו להגיש מועמדות ושיסמכו על הציבור שיצביע באופן ענייני על התאמתם לתפקיד ולא על דעותיהם האישיות. כפי שאני מצפה מהציבור להיות ענייני, אני גם מצפה מכל מי שמגיש את שמו לתפקיד ציבורי שידע להתנהל באופן ממלכתי ולקדם את רצונות הציבור גם אם הם סותרים את דעותיו האישיות.

במהלך ההצבעה גם אני הואשמתי שהייתי חלק מהקמפיין שפעל להשפיע על דעת הציבור כיוון שהתהליך עלול להיות בסכנה. למרות שאף אחד לא שמע ממני מילה בנושא, למרות שאף אחד לא קיבל ממני הודעה בנושא – השמועה נפוצה. כמה פשוט לעשות עוול לאדם אחר. אם הפעולה משרתת את האג’נדה אז פתאום הכל מותר. ואני חשבתי שאנחנו טובים יותר ממה שקורה במדינת ישראל. במשטרת ישראל. אבל כנראה שאנחנו מיקרו-קוסמוס של החברה בה אנו חיים. זה כואב לי וזה עצוב לי.

אמנם, מיד לאחר פרסום תוצאות ההצבעה נפתחה המלחמה ועוד התווספה לווייתו של גידי סיון עליו השלום, אשר בבת-אחת הסבו את מלוא תשומת הלב הקהילתית לזירות אחרות ושיתקו את הבעבוע והתחושות הכבדות ששררו בחצר בעקבות הקמפיינים ותוצאות ההצבעה.

אבל שלא נתבלבל לרגע. השיתוק הוא זמני ואני חושש שהוא יצוף בעוצמות גדולות עם חידוש שיחת הקיבוץ וההצבעה שנדחו לסיכום תהליך הלמידה והקמת צוות שיבחן אפשרויות לשיפור החיים המשותפים שלנו.

אני קורא מכאן לכולם – תומכי התהליך ומתנגדיו –

לנהוג באחריות ציבורית עם החזרתה של שיחת הקיבוץ לסדר היום הציבורי. אני מבקש שנכבד את התהליך הארוך אותו הובילה המזכירות ועוד יותר את המרחב האישי של החברים להצביע כרצונם.

כל כך חשוב שחברים ירגישו שמותר להם לחשוב ולרצות מה שהם רוצים באשר לעתיד הקיבוץ ושאף אחד לא ייכנס לביתם בגלל דעתם, ייקח אותם לחקירה באזיקים ויטלטל את חייהם באיומים עקב דעותיהם.

ברור שהפרופורציות בין המקרים הן שונות לחלוטין ויחד עם זאת לא יכולתי בתחושותיי שלא לחבר בין הדברים שהמשותף ביניהם הוא עוול אישי שנוצר עקב דעות אישיות.

שבת שלווה ושקטה לכולנו,

עילם