השבוע התכנסנו במוהליבר: ליאור גולדשטיין, איילת גיל, זוהר בן-שימול, יונת דומב, רחל הרשקוביץ ואופיר קאלך (איריס כנען היתה חסרה כיוון שהיא בחו”ל) במטרה לסכם את פרויקט אירוח המפונים בקיבוץ שנמשך כשנתיים.

בתקופה הזו עברו אצלנו קרוב ל- 250 איש, חלקם לתקופות קצרות וחלקם לתקופות ממושכות.

בשבועות ובחודשים הראשונים למלחמה קלטנו את פליטי הדרום.

היו אצלנו משפחות ויחידים מ- 20 ישובים שונים מהדרום. הגרעין הגדול היה מיד מרדכי.

השמועה עברה מפה לאוזן ועד מהרה הוצפנו בפניות.

כאשר החלו להגיע עוד ועוד משפחות עם ילדים צעירים, היה ברור שקליטתם בקיבוץ חייבת להיות מלווה גם במתן מסגרת חינוכית. פתחנו 2 מסגרות של גנים במבנה גן שביט והחינוך גייס צוותי חינוך מסורים שעשו שם עבודת קודש. הילדים הגדולים יותר נקלטו במפגשים והפכו לחלק בלתי נפרד מהם לצד האתגרים החינוכיים שהביאו עמם.

לצד אתגרי החינוך, משימת הדיור היתה משימה גדולה מאוד. ליאור גולדשטיין, בתמיכתה של ועדת דירות, היה מגויס כולו למשימה.

בית החיילים החדש שרק סיימו לבנות אותו, הפך תוך מספר שבועות לקומונה של 6 משפחות כאשר כל משפחה קיבלה 2 חדרים צמודים. בהמשך גם נבנתה פרגולה גדולה והוצבו מכונות כביסה ומייבשים והיו תנאים סבירים להעביר את תקופת הפליטות שפרק הזמן שלה לא היה ידוע לאיש.

חברים בגילאים שונים יצאו מבתיהם לטובת אירוח משפחות. נציין ביניהם את עירד סולניק, עומר גרביה, נתנאל מקרם, אמנון רותם, נטע הרשקוביץ ועוד.

חברים שהיו אמורים להתחיל שיפוץ של בית הקבע המתפנה בו זכו במכרז השהו את השיפוץ ויאפשרו למשפחות לגור בדירות וצעירים ויתרו על דירות חיילים ובלוקונים לטובת המפונים המתארחים אצלנו והשהו את מעבר הדירה שלהם לפעמים בשנה שלמה.

כל דירות האירוח יחד עם קרוואן אחד נמסרו לטובת מפעל אירוח המפונים וכך הצלחנו, בתנאים מאתגרים, לארח כ- 120 איש.

ואת כל הדירות הללו צריך לרהט…

כאן נכנסה לתמונה איילת גיל שבמסירות גדולה דאגה לכולם והיתה עבורם כתובת לכל הצרכים הפיזיים של דירתם הזמנית. המרלו”ג של התנועה הקיבוצית התגייס גם הוא לסייע ומקום מדהים שנקרא “חזית הבית” שהוקם לטובת ריהוט וציוד למפונים אחרי ה- 7.10 (נמצא ליד עין החורש), היה בסיס מבטחים עבורנו וקיבל את המפונים שלנו בהרבה חום ואהבה ונתן להם את כל שהיו זקוקים. מקום מדהים!

הקהילה חיבקה את המפונים והתנהלה איתם ברוך ובאדיבות.

הם הוכנסו למקומי ולאפליקציית השערים, קיבלו כפתור לבריכה, קיבלו מספר בקומונה (למי שלא הצלחנו לארגן לו מכונת כביסה) ואף קיבלו מספר בענף המזון במחיר חבר. עלויות השהייה בקיבוץ היו סמליות כמו גם התמחור של שירותי החינוך. הקיבוץ התגייס ולנגד עינינו עמדה שליחות גדולה של ערבות הדדית.

מהר מאוד נוצרו קשרים אישיים בין המפונים שקראנו להם “מתארחים” (כי ככה רצינו שהם ירגישו) לבין חברי הקיבוץ. הילדים, נקשרו מהר עוד יותר. הם החלו להיות שותפים בהפקת אירועי תרבות בקיבוץ, הציעו את עצמם לכל מיני התנדבויות והיו כמובן שותפים במאבק להחזרת החטופים.

בקיץ 2024 מרבית הדרומים חזרו לבתיהם ובעקבות המלחמה בצפון, החל להגיע גל פניות נוסף, הפעם של הצפוניים.

המזכירות קיימה דיון החליטה פה אחד כי יש להמשיך ולארח מפונים בקיבוץ והגבילה את מספר יחידות הדיור שיינתנו לטובת האירוח.

גן שביט נסגר ובמקומו פתחנו קומונה ל-9 צעירים מפונים מהצפון. פרופיל המשפחות מהצפון השתנה כי יכולנו לקלוט רק משפחות עם ילדים יותר גדולים. גם הרבה מבוגרים הגיעו והשתלבו עד מהרה בפעילויות הגיל השלישי בקיבוץ. אלה בראון היתה מגויסת לכל הצרכים החברתיים שלהם וסייעה להם להשתלב.

שנת האירוח השנייה היתה מורכבת יותר ומאתגרת יותר. הסבלנות וההכלה שאפיינו אותנו בשנה הראשונה, הלכו והתקצרו וחזרה של צעירים רבים לקיבוץ אתגרה אותנו גם בחזית הדיור. בחינוך היו לנו מספר קליטות מורכבות שדרשו מאיתנו הרבה אנרגיה ובכלל – תחושת המריחה של המלחמה ע”י הממשלה, לא סייעה לנו. למרות כל האתגרים, עברו אצלנו גם בשנה הזו כ- 120 איש.

כיום נשארו בקיבוץ, באישור המזכירות, 2 משפחות לשנה נוספת, עד קיץ 2026 והן כבר כל-כך משולבות בתוכנו שזר לא היה מבחין בהן כלל. גם לנו כבר קשה…

אני מבקש להודות לאיריס, שותפתי היקרה על הדרך המשותפת שעשינו לאירוח המפונים בקיבוץ, לרחל הרשקוביץ על ההתגייסות סביב תחום דיור הצעירים שהיה מאוד משמעותי בשנת האירוח השנייה, למערכת החינוך: חובב שלח, יונת דומב, זוהר רז וזוהר בן-שימול שהיו חלק בלתי נפרד מהצלחת המפעל הערכי והחשוב הזה, למזכירות שנתנה רוח גבית מלאה במשך שנתיים ולוועדת דירות ושחר אלעד שידעו לתמרן בין הצרכים השונים. תודה לארנון כץ ולאסי פלגי, מחליפו בריכוז השירותים, שהיו מגויסים לסייע היכן שנדרש ובעיקר תודת ענקים לליאור גולדשטיין ואיילת גיל שהיוו את חוד החנית של המפעל המדהים הזה.

תודה לעוד אנשים רבים שסייעו לנו לאורך הדרך ולכל מי שקיבל את המפונים במבט חם, בחיבוק ובהרבה הבנה ואמפתיה. זכיתי להכיר באופן אישי את כל מי שהגיע לכאן. במפגשי הפרידה הם כולם ציינו עד כמה הרגישו את החיבוק הקהילתי, לא רק של אלה שקלטו אותם כאן. זה כל פעם ריגש אותי מחדש לדעת שמאחורינו עומד ציבור גדול שתומך במפעל האירוח ומגויס, בדרכו הצנועה והשקטה, שהם ירגישו כאן בבית.

אני שמח שנפל בחלקי להיות מזכיר קיבוץ בתקופה כזו, בקיבוץ כזה, ושיכלנו להיות בצד שנותן, שמעניק ביטחון ושקט לכל כך הרבה אנשים בתקופה כזו מורכבת.

אני גאה בקיבוץ שלי ובקהילה שלי על שעשינו יחד בתקופה הזו.

עכשיו רק נותר לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים הביתה. עכשיו.

עילם.