< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
סיכום אישי | נסיעה לבארי
ברצוני לסכם את המסע שלנו לעוטף עזה שנערך לפני שבועיים, כאשר אתמקד במסלול של הביקור בבארי שעליו אני הייתי האחראית וכמובן גם בחלק של הנובה.
אתחיל מהסיפור איך המסע נולד..
אני מתנדבת במרכז שנקרא מקום מרפא, שיש בארץ כמוהו כמה מרכזים שהם מאין מרכזי חוסן מכילים, ומטפלים במשפחות שכולות מהמלחמה. רוב המשפחות המטופלות במרכז שאליו אני מגיעה הן משפחות שכולות שילדיהם נרצחו בנובה. רוב המשפחות בוחרות לעסוק בהסברה והנצחה, בארץ ובחו”ל, והם מרבים לבקר עם מטיילים במתחם הנובה ולספר את סיפור האסון הפרטי שלהם. פניתי אליהם והם הסכימו לבוא לספר את סיפורם גם לנו.
משם המשכתי להתייעצות עם איילת הגי ובעלה יניב מבארי שהיו מפונים אצלנו בקיבוץ לגבי האפשרות שנבקר אצלם. איילת ישר השיבה לי שאחרי כל מה שקיבוץ גן שמואל עשה עבורם, היא אינה יכולה לסרב לנו והיא אף תדריך אותנו.
מכאן הבנתי שיש סיכוי למסע כזה ושיערתי שכמוני יהיו רבים בקיבוץ שיעניין אותם להצטרף לסיור כזה, והרכבתי צוות שיעבוד יחד איתי על המסע.
זה הזמן לומר שלא יכולתי לעשות בחירה יותר מוצלחת לאנשי צוות: אמציה חנני,יזהר אלדן, חגית קורן ועילם בר-לב. ישבנו במשך תקופה ארוכה ובחנו בהרבה רגישות מה ואיך יהיה נכון לקיים סיור כזה ולמי הוא מתאים מהקיבוץ. הרבה פעמים דחינו את המועד כי הרגשנו שזה אינו זמן מתאים בעיקר עבור קיבוץ ניר עוז. מאחר והיום הקיבוצים אינם פתוחים לביקורים היינו צריכים להתבסס על היכרות אישית בשני הקיבוצים ועל ההבנה שלהם שכוונתנו כקולגות קיבוציים היא תמיכה והזדהות עם מה שעברו והתעכבות על התקומה.
אישית כיוזמת המסע (וזה היה בהחלט מסע) התרגשתי לראות את ההיענות להרשמה וגם להגשת הסיוע ביום עצמו.
לגבי הנסיעה לבארי, התחלקנו מבעוד מועד לשתי קבוצות, אחת הייתה באוטובוס עם מנצ’ר שהיה ראש מועצה ומזכיר קיבוץ והשניה ברגל עם איילת הגי.
הסיור עם איילת היה קשה ומטלטל. איילת, עם דמעות בעיניים, שיתפה אותנו בכנות במה שעבר עליהם באותו היום, תוך שהיא קוראת קטעים מרגשים ומרטיטים מספרון שהוציאו לאור אחיותיה, שגם הן גרות בקיבוץ והקימו בו את משפחתן. בספרון מופיעות התכתבויות של המשפחה בווטסאפ מאותו היום נוראי, וגם שיתוף בהרהורים שלהן. באמצעות ספרון זה הצליחה איילת גם לבטא את קולה שלה. היה כבד וקשה לעבור ולצפות בכל הבתים השרופים ועוד יותר להבין את חוסר ההיגיון איך וכיצד בית אחד נשרף והבית לידו לא. איך, כפי שקרה בדירת הוריה שבה סיירנו, כל הבית נשרף והם ניצלו בשהותם הממושכת בממ”ד שאותו לא שרפו ובמשך שעות ארוכות לא ידעו היא ואחיותיה מה עלה בגורלן של הוריהן.
בלט וצימרר גם הבתים הרבים שעליהם כיתוב של מי שנרצח ומי שחטוף או חזר מהשבי. איילת הראתה לנו את בניין מרפאת השיניים – היכן שנרצחו חברי קיבוץ רבים ביניהם עמית מן הפרמדיקית והרופא שהגיע באותו היום לסייע לה. הבניין עצמו כבר איננו, מה שהציף בעיני ואף שאלתי על כך בדיון שהתקיים לאחר מכן, את עניין הדרך הנכונה ביותר להנצחה. מחד, רצון גדול לזכור את מה שהיה ומי שהיה ומאידך, להמשיך ולהשתקם ולצמוח מבלי להפוך את הקיבוץ כולו לאתר הנצחה.
אחרי הסיור, התכנסנו במועדון לחבר לפריסת אוכל שהבאנו איתנו ברמה גבוהה (שאפו לאיילת גיל).
לאחר האוכל, ישבנו לדיון עם גל כהן – המזכיר הנוכחי של קיבוץ בארי ומנצר, שהדריך את הקבוצה השנייה שסיירה בקיבוץ. הכנו שאלות מבעוד מועד, ועוזי לוי היה המנחה.
בשיחה גל ומנצר סיפרו לנו באיזה מצב נמצא עכשיו קיבוץ בארי. כרגע בקיבוץ גרים כ- 100 חברים, והשאר גרים בחצרים. בנוסף, שיתפו אותנו בתוכניות, בדילמות ובקשיים שהיו וישנם לקיבוץ.
משם המשכנו לשטח ברעים לאתר ההנצחה לנרצחי הנובה, שם שמענו את עדותו של אסף אורן שניצל ואת משפחת ליאור שבנם מתן ז”ל נרצח במסיבה לאחר שהתעקש לחזור ולהציל אנשים. לפני היציאה לסיור, חששנו כצוות שלספר את סיפור עדותם פעמיים ברצף עלול להיות לאסף ולמשפחת ליאור קשה. אך הם עמדו בזה בכבוד רב, ריגשו וטילטלו אותנו מאוד בסיפורם הקשה.
מילה אישית ממני לאסף אורן – לא ידעתי איך תתמודד עם השיתוף הלא קל הזה את חברי קיבוצנו ועוד פעמיים אך אסף, רוצה לומר לך שדיברת בבהירות בפתיחות, וברגישות. מודה לך שהיית פתוח לכל השאלות שנשאלת ואף הרחבת איפה שיכלת ושהיית נאמן למה שהתאים לך לשתף.
אני מקווה שזה עשה לך גם קצת טוב. ולי כחברת קיבוץ שלך, היה מאוד חשוב לשמוע את סיפורך.
לסיכום, נראה לי שהמאמצים והחשיבה הרבה שהצוות השקיע בסיור זה עלו בהצלחה. היה זה סיור מאוד לא קל.
נסענו להבין, להזדהות ולחוות חוויה קשה ביותר, אך לפי התגובות של המסיירים, נראה לי שהיה חשוב לכולם ושלרבים מהמצטרפים לא הייתה הזדמנות לחוות חוויה כזו לולא ארגנו סיור קיבוצי כזה.
שוב תודה לצוות שלידי ולאיילת גיל שכתמיד התארגנה לפריסת האוכל.
תודה נוספת למסיירים בבארי שלא השאירו אותי לבד עם המטלות ונתנו יד בכל מה שהיה צריך וניתן.