< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת

סיור קיבוצי לעוטף עזה

בשבוע שעבר התקיימה נסיעה לקיבוצי עוטף עזה. לפניכם הסיכום האישי שלי..

בשבוע שלפני הסיור, הייתי מלאה בחששות לגבי מה שאני עומדת לראות. אבל לרגע לא חשבתי לבטל את השתתפותי בסיור, כמו ששכנתי סילביה היקרה אמרה: זו חובה מוסרית להגיע לסיור הזה.

נסענו שני אוטובוסים: אחד לניר עוז, ואחד לבארי. אני נסעתי באוטובוס לניר עוז שם התפצלנו לשלוש קבוצות. אני הייתי בקבוצה של סיון, בן ניר עוז ששנים רבות חי מחוץ לקיבוץ, וכמו רבים מחבריו התגייס לעזור לאחר השבעה באוקטובר לחברי קהילתו. סיון עובד במנהלת ״תקומה״ והדריך את הסיור באופן מופתי.

אחד מכל ארבעה חברי.ות ניר עוז נחטף או נרצח. איזו סטטיסטיקה מחרידה.

אין כמו לראות את תוצאות הפוגרום בעיניך שלך (במיוחד אחרי שראינו אינספור כתבות, סרטונים ופוסטים בתקשורת וברשתות החברתיות).

ביקרנו במה שנותר מבתי החברים שנשרפו עד עפר. החדרים השרופים, המפויחים, התקרות קורסות, שיירי החפצים השבורים והשרופים הם שרידי האסון הגדול. בכניסה לכל בית מודבקות בחוץ תמונות הדיירים.ות שרבים.ות מהם.ן נחטפו וחלקם.ן גם נרצחו.

הסיפור של ניר עוז הוא סיפור של הפקרה. ההפקרה החלה בהכלה של חמאס וירי הטילים החוזרים ונשנים, נמשכה במימון חמאס, והגיעה לשיאה ביום ה-7.10.23
מחבלי חמאס חדרו לקיבוץ מארבעת השערים, החל מהשעה 6:28 באותו יום ארור. הם פרעו, חטפו, רצחו ובזזו כל מה שנקרה בדרכם. בשעה 13:30 המחבל האחרון עזב.

צה״ל נכנס לקיבוץ רק ב14:00.

במקרה של משפחתו של סיון, התמזל מזלם: הם אחת משש משפחות שלא נפגעו כלל. חודשים ספורים לפני הטבח, אביו של סיון הפך לסיעודי, והיה צורך להרחיב את דלת הכניסה. למרות התקנון שאינו מאפשר להחליף דלת עץ בדלת פלדה, אימו של סיון התעקשה, והם שילמו את ההפרש. הדלת הזו, כנראה, הצילה את חייהם.

את הסיור סיימנו בעמדת תצפית על הכרם שטיפחו גדי מוזס ושלושה מחבריו – כולם נחטפו, חלקם נרצחו. טעמנו מיין “פאוקר” המצוין, הקרוי על שם חבר הקיבוץ שנהרג. הזדמן לנו לפגוש את גדי מוזס בעצמו, שבדיוק אירח בקיבוץ את אריה פינסקר, ניצול שואה בן 96 ממושב היוגב, יחד עם משפחתו. מוזס ופינסקר הכירו במצעד החיים האחרון.

לדברי גדי מוזס, השמאים העריכו את הנזק בקיבוץ בכמיליארד ש”ח. שר האוצר הציע בתחילה פיצוי של 175 מיליון ש”ח בלבד, לבסוף סוכם על 400 מיליון – אך בינתיים, לא הגיע אף שקל. גם ראש הממשלה טרם ביקר במקום.

את ארוחת הצהריים אכלנו בחדר האוכל של ניר עוז, שעדיין לא שופץ, ונותר כפי שהיה ביום האסון. צוות הסיור דאג להביא לנו סנדוויצ’ים טעימים. בכניסה לחדר האוכל ניצב מיצב קשה לצפייה – תיבות הדואר של הקיבוץ, כשעל אלו של הנחטפים והנרצחים הודבקו מדבקות אדומות עם הכיתוב “נחטפ.ה”, “נרצח.ה”.

למרות הכול, חלקים רבים בקיבוץ פורחים, עצי הסיגלון פורחים להפליא. סיון ציין את שמו של האגרונום האחראי לנוי המרשים של הקיבוץ, הנמצא בקצה המדבר בנגב המערבי. כמאמרו של ביאליק: “השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט”.

מאיה ארגוב, שמנהלת את הקהילה בנחישות ובאנושיות מאז האסון, סיפרה לנו שהחברים פונו לאילת, שם התקבלו בחום על-ידי חברים שעזבו את הקיבוץ לפני עשרות שנים. לאחר מכן עברו לשכונת כרמי גת בקריית גת. כעת עומד הקיבוץ בפני תהליך שיקום נרחב – שיפוץ ובנייה של שכונות חדשות. ועדת הנצחה תכריע מה יעלה בגורל שרידי הבתים ההרוסים. אף שההנצחה חשובה, ישנה נטייה להסיר את השרידים ולבנות מחדש כי איש אינו רוצה לגור באתר זיכרון. ישנם מעט חברים שאינם מעוניינים לחזור.

בחודש אוגוסט צפויות להגיע שתי מכינות צעירים (בני 18 – 25) לקיבוץ.

דלית רם, שהוריה הגיעו לגן שמואל ושם גם נפטרו, הודתה לקיבוץ על הסיוע הרב שהגיש לניר עוז בשעתם הקשה. לדבריה, למרות הכול – הקהילה ניצחה. השיקום הקהילתי הוכיח את עוצמתו.

בהמשך ביקרנו במתחם נובה, שם אסף אורן שיתף אותנו בסיפור הישרדותו ובזוועות שחווה.

בתמונות: גדי מוזס ובתו מורן בן ישי (שניצלה אף היא מהטבח), שרידי הפסנתר של עודד ליפשיץ ז”ל, בתים שרופים ומפויחים, וחפצים אישיים שנשארו לאחר הטבח בניר עוז.

תודה גדולה לכל מארגני הסיור שתכננו אותו בקפידה, ובראשם: תלמה דאונוב, אמציה חנני, חגית קורן, יזהר אלדן, עילם בר לב ואיילת גיל, שדאגה לפריסת הצהריים.