בין ההכנות לטקסי יום השואה ולמפגשים הרבים סביבו, מצאתי רגע לשבת לשיחה עם שמואל (ג’ובק) ופרידה (פרידז’יה) רוטברד, חברי הקיבוץ הוותיקים, שניהם ניצולי שואה, ששוב ושוב בוחרים לספר את סיפורם – לא רק כסיפור אישי, אלא כשליחות של ממש.

שמואל (ג’ובק) רוטברד נולד ב־1 בספטמבר 1933 בקרקוב, פולין, להוריו משה וחוה. ביום הולדתו השישי, פלשה גרמניה לפולין, והחלה תקופה קשה עבור משפחתו. לאחר גירושם מביתם, עברו להתגורר בגטו קרקוב. במהלך אקציה במרץ 1943, הצליחה אמו להבריחו מהגטו (האקציה האחרונה של חיסול גטו קראקוב) והוא מצא מקלט אצל משפחה פולנית. בהמשך, הסתתר עם אחיותיו בדירות מסתור שונות, עד לשחרור האזור בינואר 1945. לאחר המלחמה, עלה לארץ ישראל דרך מחנות המעצר בקפריסין, והצטרף לקיבוץ גן שמואל. בקיבוץ היה שנים רבות מורה ורכז חברת הילדים. לאחר 12 שנים של עבודה חינוכית, עבר למחקר בתחום הזואולוגיה והיה בין מקימי מעבדת מחקר והשבחה גנטית של דגים.

פרידה (פרידז’יה) רוטברד, לבית שטודן, נולדה ב־1934 בגורשקוב שבפולין. במהלך המלחמה, לאחר טלטולים רבים ביער בלי אוכל ומקום לישון, הגיעה בדרכה גם למנזר בטורקוביצה שם התחזתה לנוצרייה והוסתרה, שם שהתה עד תום המלחמה. לאחר השחרור, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ גן שמואל.

השניים הקימו את ביתם בקיבוץ גן שמואל, וגידלו משפחה.

“אני אוהב לספר לצעירים”, פותח שמואל בחיוך, “ליוויתי מספר קבוצות למסע לפולין עם הסיפור שלי – גם קבוצות של תלמידי תיכון, וגם קבוצה של קציני פו”ם (פיקוד ומטה) – סגני אלופים ורבי־סרנים. הם קיימו טקסים צבאיים ישראליים במקומות המרכזיים (באושוויץ, בטרבלינקה וכו’) – דבר שריגש אותי מאוד ונשאר לי חרוט בזיכרון.

מה מניע אותך להמשיך ולספר כל כך הרבה שנים?

“זה חשוב. אני מרגיש מחויב. אולי זה הגיל – אני כבר בן 92 – ואנחנו, הדור הזה, הולכים ומתמעטים. ניסינו לבדוק מי עוד יכול לספר את סיפורו האישי פה בגן שמואל, וספרנו על יד אחת. וזה רק ממחיש עד כמה זה דחוף. לכן אני משתדל להיענות לכל בקשה. רק בימים האחרונים הייתי ב’זיכרון בסלון’ בחברת הייטק בקיסריה, ובערב אחר כך עשיתי ‘זיכרון בסלון’ נוסף בקציר, שודרה כתבה עם סיפורי האישי בערוץ 33 ועוד.. אני ממש נהיה פופולרי בתקופה הזאת,” הוא אומר וצוחק בעדינות.

פרידה מצטרפת לשיחה, ומביאה זווית נוספת, רגישה יותר, שהושפעה מאוד מהתקופה האחרונה.

“אני לא יכולתי לספר השנה. אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר לא הרגשתי שאני מסוגלת, זה כאב לי מאוד. זה החזיר אותי אחורה. אני עדיין מרגישה שקשה לי לדבר על זה.”

ולמרות הקושי, שמואל אתה השתתפת לאחרונה במפגש עם בני נוער שיצאו לפולין. איך היה?

“היה מפגש מצוין. ריגש אותי במיוחד שהנערים ניגשו אליי לאחר ששמעו את הסיפור שלי, ושאלו שאלות. רצו לדעת יותר – איך זה היה? מה עשיתי כשהתחבאתי? איך שרדתי? איך הצלחתי לעבור ממקום למקום? הם לא הסתפקו במה שסופר – רצו להבין יותר ולעומק. זה מרגש.”

אתם מרגישים שהנוער של היום באמת מבין את גודל המשמעות של הסיפור שאתם נושאים?

שמואל: “אני חושב שכן. למשל, דיברנו אתמול עם אורי בארי, שחזר מהמסע לפולין, והוא סיפר שזה השפיע עליו מאוד. הוא אמר שזה כמו בפתגם – ‘תמונה אחת שווה אלף מילים’. עד שאתה לא רואה, לא מרגיש את זה פיזית, קשה להבין ולתפוס מה באמת קרה שם.”

ואיך זה לך, לספר את אותו סיפור כל שנה?

“אני כבר די מלוטש,” הוא מחייך. “כתבתי ספר – על הסיפור האישי שלי ועל הסיפור של פרידז’יה, שהסיפור שלה הרבה יותר דרמטי משלי.

הסיפור שלי כבר יוצא ממני באופן טבעי, כאילו הסיפור גר אצלי בראש, וברגע שהוא יוצא – הוא כבר חי ויוצא ברצף.”

ואיך אתם חווים את מה שקורה בארץ מאז השבעה באוקטובר, דרך עדשת הזיכרון ההיסטורי שלכם?

שמואל: “אנחנו שבורים. באמת. מדוכאים. לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות במדינה שלנו. אני מאוכזב מההנהגה שלנו. היינו צריכים להיות במקום אחר.

גם העלייה באנטישמיות בעולם מדאיגה אותנו מאוד. זה לא נגמר. אנחנו שואלים – איך זה יכול להיות? כל כך הרבה תרמנו כעם לעולם ועדיין שונאים אותנו?

מה אתם עושים עם הדאגה הזו?

“מה שאנחנו יכולים,” אומרת פרידז’יה. “כשיש הפגנות בצומת בקיבוץ – אנחנו הולכים, הכנו עוגות לכיכר החטופים. עושים את מה שביכולתנו, גם בגילנו.”

לקראת סיום, אני שואלת אם יש מסר שהם היו רוצים להעביר ביום הזה.

שמואל לוקח רגע ואז אומר: “שני דברים מדאיגים אותי – מה קורה לנו פה במדינה, ומה שקורה ליהודים בעולם, אבל בתוך כל זה, צריך להחזיק את התקווה והאופטימיות שיכול להיות פה יותר טוב..

לכן אני גם ממשיך ומספר את הסיפור שלי כל עוד אני יכול, כדי שלא נשכח מאיפה הגענו ומה עברנו עד שהגענו לכאן..

ממליצה בחום לקרוא עוד על סיפורם האישי בספריהם הזמינים בספריית הקיבוץ: “פרשים ירוקים” המתאר את סיפורו של שמואל, ו” יונה קטנה בגן שומם”, המתעד את קורותיה של פרידז’יה.

אני מודה לפרידז’ה וג’ובק על הזמן שהקדשתם לי, שאתם ממשיכים לספר את סיפורכם ושאתם נותנים לנו תקווה ואופטימיות לימים יותר טובים..