שמוליק נולד בירושלים, בראש חודש אלול בשנת 1938.
הוא היה הבן העשירי למשפחה דתית ספרדית-מזרחית. גם הוריו היו ילידי הישוב הישן בירושלים.
בכיתה י’, בנועזות מופלאה, רשם שמוליק את עצמו כילד חוץ בקיבוץ עמיר, ולימים אמר: “אלו היו השנים המשמעותיות ביותר בחיי”.
עם שובו מעמיר לירושלים, הצטרף לגרעין השומר-הצעיר לניר-עוז, שם נישאו רחל ושמוליק בשנת 1968, ושם נולדו ארבעת ילדיהם איתי, רינת, דותן ודלית.
לפני שלוש שנים נפטר דותן ממחלת הסרטן, לאחר מאבק ממושך, בנחישות ובאופטימיות שאפיינו אותו. את האבל הממושך של שמוליק על מותו של דותן, ניתן היה לראות מידי ערב, כאשר הגיע בקלנועית אל גדר הקיבוץ הצופה פני עזה וליווה את השמש בשקיעתה.
לעיתים היו צעירים מתאספים סביבו והוא נהנה לספר להם את קורות ניר-עוז.
שמוליק היה איש המוסך והרכב, איש ניר-עוז בכל מהותו.
ביתם של רחל ושמוליק היה בית חם ומשפחתי מאד. שניהם בישלו, אפו ואירחו לעיתים קרובות את המשפחה הענפה שגדלה עם השנים.
דברים שכתבה נעמי יצהר בפרויקט הארצי בו לוקחת חלק:
כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, התקבלו לחברות לכל חייהם, בביתי, קיבוץ גן- שמואל, רחל ושמוליק רם, ממייסדי וחברי קיבוץ ניר-עוז.
בתוך פחות משבוע מקבלת הפנייה, בשל מצבה הסיעודי של רחל, אותרה עבורם דירת שיכון ותיקים גדולה שפונתה והותאמה לצרכיהם, ונבנתה לה פרגולה בחזית המשקיפה לדשא ולנוף הירוק.
הם הגיעו יחד עם שתי המטפלות שהצילו אותם ביום הנורא ההוא, כשהן אוחזות בתורנות ביניהן במשך 14 שעות בדלת הממ”ד, ומגינות עליהם בגופן.
אבל לא על גן-שמואל רציתי לומר אלא על שמוליק. האיש והאדם המופלא שפגשתי במרפסת היפה על הדרך מביתי, כשישב עם ילדיו לכוס קפה בין עציצי הרקפות, או בשבילי הקיבוץ כשעצרנו לשוחח בשמחה, כשהוא נוסע בקלנועית שלו כאילו חי כאן מאז ומעולם.
ונראה היה שמשהו כמו חוזר לחיים הרגילים, כמו מתחיל מחדש. הוא אפילו הצליח לחדש את מסעי השקיעה היומיים שלו, כשמצא את זווית השמש הנכונה בגדר בשעות בין הערביים.
ואז ליבו נשבר. ליטרלי. פשוט נשבר.
אתמול נפטר שמוליק. היום, יום רביעי ה- 7.2, במלאות ארבעה חודשים ליום הנורא ההוא, יובא למנוחת-עולמים בקיבוצו ניר-עוז.
גם הוא חלל המלחמה הזו.
דברי משפחת רם
תודה אינסופית ועמוקה אנו חבים לסביטה ומירה, שטיפלו והצילו את שמוליק ורחל בשבת.
תודה עמוקה וגדולה והוקרה מעומק לבנו ומלבם של שמוליק ורחל לקיבוץ גן-שמואל ולכל חבריו שקיבלו אותם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה לא רק כבית אלא כחברות אמת, שעצרו לדבר בשבילים לשאול לשלומם ולהתעניין בהם והם באים לנחם אותנו עכשיו בצערנו העמוק.
יהי זכרו ברוך