< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >
ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת
יום אחד, באמצע שנות השמונים, יצאו ילדי קבוצת תמר עם ניבה (בארי) רוני (לפידות) ונעמי (יצהר) לטיול מעבר לכביש הלבן.
הלכנו קצת, ואז עקץ אותי דבור. נעמי מיד אמרה שיש צמחים שמתאימים במיוחד לעקיצות, אבל לא היה לנו אותם אז היא הציעה לעצור ולהכין תה.
עשינו הפסקה עם תה זעתר טרי מלא בדבש. זה היה תה הצמחים הראשון ששתיתי בחיי, והוא היה ממש טעים וגם עזר נגד עקיצות..!
מאז עשינו עוד טיולים והרפתקאות עם נעמי ואולי נספר עליהם בהמשך, אבל בינתיים הצעתי לה לעשות ביחד פינת ליקוט לעלון, כי יש כאן מסביבנו – כל כך קרוב ונגיש – המון צמחים טובים, ועוד מעט אחרי הגשם בכלל תהיה חגיגה.
היא הסכימה בשמחה, ועל הדרך הזכירה לי שכנראה מה שעזר לעקיצה אי שם בשנות השמונים לא היה התה אלא הדבש שהיא מרחה על העקיצה, והוא ממש מומלץ להקלה והרגעה במצב כזה.
ליקוט ראשון
מאחר ועוד יותר סתיו מחורף, ושלהי הקיץ והסתיו לא ממש הותירו ליקוטים בחצר הקיבוץ, בחרנו לפתוח במה שמצוי בחצר, יעיל מאד לתקופת קור והצטננויות החורף, אבל שופע מטובו כל השנה: הזית.
השורה התחתונה: מִרְתָּח עלי-זית
למשקיענים – כמעט 100 עלים, רחוצים מאבק, מבושלים ב-3 ליטר מים ברתיחה עדינה 30-40 דקות. לאחר הקרור לסנן, לשמור בבקבוק זכוכית במקרר, להשתמש כמו תמצית. כפית לכוס תה.
למקצרים – 5-10 עלים, 15 דקות רתיחה עדינה בחצי ליטר מים ולשתות.
למשקיענים מתקדמים – לייבש עלי זית ולטחון לאבקה. מה-זה שווה עם יוגורט מהמחלבה!
איפה למצוא את עצי הזית? באזור בתי הילדים, בדרך לשיכון ותיקים הישן בין בתי החברים, ליד חדר האוכל, ליד הרפת ובשטח המוסד.
עצי הזית הפזורים אצלנו, הם רובם שריד ל“יער הרצל” הראשון באמת שניטע בארץ-ישראל (אפילו אנשי חולדה, שם לכאורה ניטע יער הרצל הראשון ונבנה בית-הרצל, נאלצו להודות בכך).
בשבט תרס”ז, (כנראה בט”ו בשבט), פברואר 1907, דויד וולפסון, נשיא התנועה הציונית, נטע במו-ידיו את עץ הזית הראשון ב”יער-הרצל” שלנו, בחלקה שנתרמה בידי האחים גולדברג מחדרה לקרן-הקיימת. ב-1909, נתנה הקרן הקיימת את הקרקע לחווה החקלאית גן-שמואל לעבדה ולשבת בה.
הוסיף למסורת-הזית שלנו הד”ר הלל יפה הידוע שלא רק הציל (בחלקם…) את ראשוני העליות והחלוצים ממלריות למיניהן, אלא אף נתן לראשוני גן-שמואל בשנות העשרים הראשונות לעבד ולטפל בכרם הזיתים שלו, ובכך החייה את נפשם.
ובל נשכח את הזייתיה המופלאה בבית החרושת. הפרסומת בעתונות אמרה: ילדי גן שמואל נראים כל כך טוב כי כל יום הם אוכלים חופן זיתים.
אבל הרבה לפני כולם, היו כאן הביזנטים, והשאירו עדות מוצקה למפעל שמן-הזית המקומי: בית-בד לאצירת שמן-זית. ים וממל, שביניהן היו נפרכים הזיתים וגלעיניהם, אחר-כך מוכנסים לסלים שטוחים ונלחצים במכבש-בורג לסחיטת השמן. שום שימוש אחר לא נעשה במתקנים כהללו, וזו החווה הביזנטית המשקיפה ממרחק של כמעט 1500 שנה על בית-אורי ועל כולנו.
בתמונות המצורפות אשר נדלו מן הארכיון ניתן לראות את עצי הזית בדרך לבתי הילדים, את “זית הרצל” ע”י חדר האוכל, את צשקה וילדי הקיבוץ מוסקים זיתים בחצר (1935), את מערך המיון וקו מילוי הזיתים בבית החרושת בשנות ה-60 וה-70, ואת אבני הים והממל בין בתי הקומותיים בשנות ה-30, וכיום.
שבת שלום ולהתראות בליקוט הבא,
ליאת ונעמי.