“אנחנו לא שופטים, רק מתעדים“

בועז חנני משתף על התנדבותו בפרויקט “עדות 710”

לאחר השבעה באוקטובר, קמה קבוצת אנשי קולנוע דוקומנטריים שהבינו שצריך להתחיל לתעד. תיעוד לא מתוך מטרה להפיק סרט או כתבה, אלא לשמר את הזיכרון, דווקא עכשיו, כשהאירוע טרי בזיכרון האנושי. “ההבנה הייתה, כמו שלמדנו מתיעוד השואה, שצריך לתעד כמה שיותר קרוב לאירוע, לפני שהזיכרון מתערפל”.

“בהתחלה זה היה די מאולתר. פשוט התארגנו והתחלנו לראיין. לא היה ברור מה נעשה עם החומרים, אבל ידענו שצריך לאסוף אותם. אנשים ממסיבת הנובה, מתושבי שדרות ואופקים ושאר הקיבוצים והישובים בעוטף, חיילים, שוטרים, קיבוצניקים – כל מי שהיה לו קשר ישיר או עקיף לאירועים.”

בהמשך הבינו שמדובר בהיקף עצום. לפי הערכות, רק באזור העוטף יש כ־70 אלף אנשים שהאירועים נגעו בהם – לא רק מי שהיה בשטח, אלא גם בני משפחה, קרובים, לוחמים, ואנשים שפונו מביתם. כל מי שהאירוע השפיע עליו באיזשהו אופן.

“היום יש לאתר של עדות 710 כבר כמה אלפי עדויות מצולמות וערוכות, ואנחנו מחולקים לצוותים – כל צוות עם תחקירן, מראיין, צלם. אני הגעתי לפרויקט דרך עמותת בוגרי 8200, שבדרך כלל מציעים התנדבויות שקשורות להייטק – משהו שאין לי איך לתרום בו. אבל כששמעתי על זה, הבנתי שיש לי איך לתרום, אז התנדבתי.”

בהתחלה צורף בועז לצוות תחקיר, שתפקידו להביא עוד מרואיינים מכל כיוון אפשרי -קיבוצים, ערים, שכונות, כיתות כוננות. “לאנשים רבים לא פשוט להסכים להיחשף ולספר, במיוחד כשמדובר באירועים קשים. לפעמים צריך לעבוד בזהירות, למצוא את הדרך להיכנס בדלת. זה קצת כמו מה שאני עושה בעבודה שלי כאיש מכירות – לזהות לידים, לפתוח דלתות, לייצר אמון.”

הצוות שלו כולל מראיין, צלמים וקולנועים מובילים (חלקם צילמו את המחאות בבלפור ובקפלן), אנשי בריאות הנפש, והיסטוריונים. יחד הם מאתרים אנשים שמוכנים לספר, נוסעים אליהם – לעיתים לעוטף, לעיתים לכל נקודה בארץ – ומקליטים את הסיפורים.

בועז התחיל את הדרך שלו בפרויקט דרך ראיון עם אחיו של מורדי חיימי – יורם, תושב קיבוץ מפלסים. משם התגלגל לראיין אנשים נוספים מהקיבוץ, כולל את חברי כיתת הכוננות, בני משפחת שוסטר, ואת הרבש”צ של הקיבוץ. “אבל הקיבוצים זה קל”, הוא אומר. “הם קהילה. הם מאורגנים. היה לי חשוב גם להגיע למקומות שפחות שומעים עליהם, כמו אופקים.”

באופקים, לדבריו, התמונה שונה לגמרי. “זו קהילה שלא באמת קיימת כקהילה. הרבה תחושות של ניתוק, של כעס – שמדברים רק על הקיבוצים ועל הנובה, ושוכחים אותם. שמעתי שם סיפורים קשים במיוחד. למשל אישה שילדה תאומים שבוע לפני השבעה באוקטובר. השבעה באוטובר היה יום הברית שלהם. אבא שלה יצא לרחוב ונרצח. את הברית הם עשו במקלט, והמשפחה הסתירה ממנה את האסון כדי שתוכל לעבור את הטקס.”

בועז גם ראיין את משפחת גורי, ששני בניה נהרגו. “הגענו לראיון, ידענו על בן אחד, ורק כשאמא שלהם ביקשה להראות לנו תמונה – הבנו שמדובר בשני אחים. זה היה רגע מטלטל.”

במהלך העבודה, הגיע גם למושבים סמוכים לגדר – נתיב העשרה, פרי גן, מושב שלומית. “בפרי גן הייתה התמודדות קשה. אנשי כיתת הכוננות של שלומית הגיעו להגן עליהם, נהרגו ונפצעו. סיפור קשה מאוד.”

מעבר לכך, בזכות הידע שלו בערבית, לקח בועז חלק גם בתיעוד של הקהילה הבדואית. “הרבה לא יודעים, אבל היו המון בדואים שנפגעו – שוטרים, אזרחים. אחד מהם, נהג מיניבוס, הסיע אנשים לנובה וכשהבין מה קורה, חזר לשם והציל אותם. זו אוכלוסייה שלא תמיד קל לתקשר איתה, אבל סיפורים חשובים מאוד.”

חלק מהסיפורים, הוא אומר, לא מגיעים מיד. “יש אנשים שעדיין לא בשלים לדבר. לפעמים הם אומרים – זה לא הזמן. אני חוזר אחרי חודשיים, שואל בעדינות. לפעמים זה נפתח. לפעמים לא. אנחנו מכבדים הכול.”

אחד הדברים שחשובים לו במיוחד הוא להציג נקודות מבט פחות צפויות. “ראיינו את הרבש”צ של קיבוץ מפלסים – אדם עם סיפור גבורה מיתולוגי. בסוף הראיון שאלתי אם נוכל לראיין גם את אשתו – זו שנשארה מאחור, בממ”ד. הוא שכנע אותה, והיא סיפרה את הצד שלה. זה היה ראיון עוצמתי. לפעמים הזווית הזו, של מי שנשאר מאחור, לא פחות מרגשת.”

בועז מתאר גם סיפור יוצא דופן מקיבוץ סעד – מרכז המשק, שגם מפקד מילואים בצפון, חסם את הכביש עם עגלות טרקטור, פתח את שער הקיבוץ והכניס לתוכו עשרות צעירים מהנובה, בזמן שמחבלים הסתובבו בסביבה. “אחר כך הסתובבו שמועות על מישהו עם חולצה כחולה, משת”פ. זה היה הוא. הוא הציל מאות אנשים, ואז עלה על מדים ונשלח לצפון. אשתו נשארה בבית, ואף אחד לא ידע מה קרה בכלל.”

בין העדויות שתיעדו, יש גם קבוצת ארכיאולוגים מרשות העתיקות, שגויסה כדי לזהות נעדרים שלא נמצאו. “הם הגיעו לבתים שרופים, זיהו סימנים לכך ששהו בהם גופות, ואספו שאריות שהובילו לזיהוי דנ”א. הם פתרו 16 מקרים של נעדרים. סיפור קורע לב.”

בועז מדגיש שהפרויקט לא בודק את האמיתות של הסיפורים. “אנחנו לא שופטים. גם אם הסיפור לא מדויק, אם הוא עבר עליו כך – זה מה שחשוב. יש כאלה שלא רואים בעצמם גיבורים, שמצטנעים, שלא רוצים לדבר. ויש כאלה שדווקא רוצים. אנחנו שם בשביל כולם.”

הצוותים מגיעים לכל מקום בארץ. לפעמים מצלמים בבית, לפעמים ביער, לפעמים באולפן. “זה ציוד צילום מקצועי. לפעמים אנחנו מצלמים שלושה אנשים באותו בית, אז משנים זווית כדי שכל אחד ייראה שונה. אנחנו גם עורכים את החומרים, מוסיפים כתוביות, ואז מחזירים למרואיין לאישור סופי.”

יש מקרים שבהם מרואיינים לא מאשרים את הפרסום. “היה מקרה של עובד שב”כ. רק אחרי שצילמנו ראיון מלא הבנו את זה, והחומר נגנז. הוא יישאר בארכיון, אולי ייפתח בעוד עשרות שנים.”

בועז משתף גם איך הכל התחבר לו אישית. הבן שלו, אסף, שירת בגזרת הדרום, ובאותו בוקר של השבעה באוקטובר קראו לו ולחבריו לחזור ליחידה. “אני לקחתי אותם לאוטובוסים. כשהגענו לאסוף חבר דתי, המשפחה שלהם יצאה מהסוכה עם ספר תורה, הקיפו את הרכב וברכו כל אחד מהחיילים. עמדתי שם, חילוני גמור, וירדו לי דמעות. צילמתי בסתר עם הטלפון – בשבת, בחג – אבל התברר אחר כך שזה בכלל לא צולם. אולי זה גם לא היה צריך להישמר, רק לחיות בזיכרון.”

בהמשך, התארחה בביתו משפחה מנחל עוז שעברה טראומה קשה. “הבן שלהם שהיה בנובה התחיל לרוץ ברגל עד נתיבות. יחף. חיפש דלת להיכנס אליה. לבסוף מצא מישהי שהכניסה אותו הביתה. הילד השני כמעט נפגע ממחבל. הוא פתח את הדלת, ראה מחבל עם נשק מכוון אליו. למזלו הנשק לא ירה והוא הספיק לטרוק את הדלת ולהינצל. כל המשפחה שרדה, אבל זה יכל להיגמר אחרת.”

בועז מספר שגם אם הוא מצליח לשמור על ריחוק רגשי מסוים, יש חוויות שמטלטלות אותו. “אני לא נשבר, אבל זה כן נשאר איתי. אני לא נשבר מהסיפורים, וזה מה שנותן לי כוח להקשיב באמת. אני משתדל לשמור על  קשר עם המרואיינים. שולח ברכה לפני חג, שואל מה שלומם, מבקר כשאני מצליח. לא תמיד פשוט לעקוב אחרי כולם, אבל אני מנסה כי בעיניי אחרי שאתה בא, שומע, מצלם, חשוב גם להישאר בקשר.”

“אני מרגיש שבמקום ליפול לחוסר אונים, מצאתי דרך לתרום. ואני באמת חושב שזה מרפא – גם אותי, וגם את מי המרואיינים”.

לסיום, בועז מזמין: “הארגון כל הזמן גדל ואנחנו מחפשים כל הזמן עוד אנשים שיצטרפו אלינו. אם אתם מכירים מישהו שהסיפור שלו לא תועד ושירצה לספר את הסיפור שלו, או אם את רוצים להתנדב – צלמים, עורכים, אנשי תוכן, מראיינים, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר”.

ניתן להגיע לאתר עדות 710 לראות ולשמוע את כל העדויות בקישור מטה