שנים עברו מאז חגונו בפעם הראשונה את חג הבכורים. עוד רואה אני לנגד עיני את במת הקש הקטנה, ועליה – “זקני הישוב”. מסביב – כל הקיבוץ, ובאמצע – קבוצת ילדים קטנה מגישה ביכורים. מישהו ברך על הביכורים ועל ראשי הילדים, עטורי זרים. נשמעו מספר שירים, ובזה – נסתיים החג; בלי פאר והדר, ללא כל טקס; לא היה ריקוד, לא תזמורת ולא תלבושת מיוחדת. בכל זאת – היה זה חג. חג, אשר השרה עלינו רגש של שמחה, שמחה היבול. חג, שביטא את גאוות עובד האדמה, הרואה את פרי עמלו […]
חג הביכורים הפך לקבע, למסורת. אך עריכתו מעוררת מפעם לפעם בעיות חדשות. ננסה לבררן. א. מהו עברונו חג הביכורים? הוא משמש ביטוי להווי שלנו. החג קושר את ההווי שלנו בחוטי מסורת, אשר מתחילים להתהוות מחדש, להווי קדום מאוד של אבותינו, עובדי האדמה. יש חברים שהאופן של הבאת הביכורים, הנהוג אצלנו, נראה להם כאנכרוניזם. הם מבקשים להכניס לחג יסודות, ההולמים יותר את המציאות שלנו, המציאות של חקלאות ממכונת. לדעתי, יש לשמור על האופי המקורי של החג […]. ב. במרוצת השנים בקשנו לתת לחג ביטוי חגיגי יותר, נראה יותר. חפשנו אחרי סמל, צליל, תנועה, מלה. נעשו ניסיונות רבים, שבחלקם נכשלו, אך בחלקם הפכו ליסודות מסורתיים בחג, החוזרים מדי שנה בשנה […] יש חברים הטוענים נגד הקיים הזה, נגד המסורתיות הזאת. דורשים שינויים, חידושים, שיפורים. אהיה בהחלט בעד שמירת הקיים, העד הקביעות. חג אינו הצגה, וכך צריך לראותו […]
ג. ויש חברים הטוענים: להצלחת החג, גיוונו ושיפורו, תסייע לנו בעיקר, הופעה אומנותית מושלמת. מטבע הדברים, שהופעה כזאת תהיה מבוצעת או לפחות מודרכת, ע”י כוחות-חוץ.