ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת

היינו חמישה חברים

בקיץ 1957 התגייסנו לצבא כל הנערים שסיימו ללמוד בקבוצת “נשר”. מתוכם חמישה נערים התנדבנו לשרת בצנחנים בגדוד 890.

החלטה האישית להתנדב באותם ימים לצנחנים נבעה בעיקר מהרצון לשרת ביחידה הכי הכי קרבית של אותם ימים ולתרום למען המדינה, (צריך לזכור שהיו אלה הימים שלאחר פעולות התגמול ומלחמת קדש. ויחידת הצנחנים היוותה את חוד החנית של צה”ל ).

סיבה נוספת להתנדבות הקבוצתית הזאת, הייתה הרצון שלנו להמשיך ולשמר ביננו אותה חברות רבת שנים של ילדות משותפת שהלכה והתגבשה בעיקר בתקופת הלימודים במוסד החינוכי. 

יחד באותה פלוגה עברנו את מסלול הטירונות, קורס צניחה ושרות כחיילים עד אחרי קורס מ”כים. דרכנו המשותפת לא הייתה קלה ופשוטה. היא הייתה מרובת אימונים קשים ומפרכים, צניחות רבות ובעקבותיהם פשיטות ותרגילים רבים, ימי כוננויות, והכנות לאירועים מלחמתיים (שלמזלנו לא התממשו באותם ימים). כל זה רק חיזק את הקשר שביננו. וזאת יחד עם הקשרים הנוספים שקשרנו עם שאר חיילי הפלוגה, וחיילי הגדוד.

כשהשתחררנו בראשית שנת 1960 נשלחנו כולנו לשנת שירות בקיבוץ נחשון. באותם ימים של נחשון, פחות או יותר כולנו בנינו קשרים זוגיים. נישאנו ,והרחבנו את משפחותינו בצאצאים. וראה פלא שוב מצאנו את עצמנו באותם בתי ילדים, ויחד מגדלים את ילדינו בחינוך המשותף. 

הראשון שעזב אותנו בטרם עת היה אריה אלון ז”ל. אריה שאהב עד מאד את הצניחות , וכשניתן היה היינו “מנדבים” לו את צניחותינו (אני עשיתי זאת בחפץ לב). אם אינני טועה הוא צנח כ- 100 צניחות.

אריה למרות שהיה נמוך קומה ונראה שבשל כך מתקשה באתגר הקושי, לא ויתר ובמסעות ובאימונים מפרכים נשא תמיד את הבזוקה על שכמו (נוסף על המטען הרגיל). אריה הפליא בשימוש שעשה בכלי ירי זה בתרגילים שביצענו. אריה נפרד מעולמנו בטרם עת. הוא נפרד תוך כדי עבודתו על קטפת הכותנה אותה אהב כל כך. 

השני שנפרד מאתנו לעולמים היה אלי שילוני ז”ל ,(בן דודי האהוב). אלי היה שם דבר לכושרו הגופני הבלתי נלאה והיה לשם דבר בגדוד כולו באותם ימים. בין שאר האירועים שהשתתפנו בם, הייתה אליפות צה”ל בריצה של 20 ק”מ, בה זכינו במקום הראשון. אלי היה זה שרץ סביב הפלוגה בכדי לדחוף קדימה את המתקשים. לאחר שנים בקיבוץ עבר למושב תימורים שם בנה את ביתו. 

השלישי שהלך לעולמו היה גבי גרביה ,שאהב את המעשה הצבאי בכל נימי נשמתו. הוא עבר לאחר קורס המ”כים, קורס קצינים, ועזב את פלוגתנו על מנת לשרת כמ”מ בפלוגה אחרת.

לגבי גבי אנקדוטה קטנה – היינו אמורים לבצע צניחה גדודית ותרגיל בעמק החולה. בהיותנו בלילה באוויר לקראת צניחה, הסורים שגילו את קיום התרגיל הגדודי, סימנו שטח ברמה הסורית כשטח צניחה, בכדי לגרום לאסון נורא, הטייסים גילו את זממם של הסורים וביטלו את התרגיל. אנו החיילים קיבלנו פקודה שלא לקחת לתרגיל, תחמושת חיה. היחידי שלא נשמע להוראה היה גבי. אצלו אין דבר כזה לשאת נשק ללא תחמושת. גבי נפצע קשה בקרב במלחמת ששת הימים על ירושלים במה שנקרא “סמטת המוות”. (שם נהרגו קצין וחייל מפלוגתנו). גבי לא ויתר על השתתפות פעילה גם במלחמת יום כיפור. 

ועכשיו בימים אלו אנו נפרדנו מדוד שני ז”ל הרביעי בחבורתנו. דוד כמו דוד של כל חייו, לקח את הצבא ביסודיות האופיינית לו. החגור של דוד היה תמיד ערוך פיקס, ותמיד כלל בחובו גם אי אלו שיפורים שהקלו על חייו והסובבים. היותו חייל לדוגמא לא נעלם מעיני מפקדיו, והוא נקבע כחייל מצטיין וכמייצג גדוד 890 בבית הנשיא. דוד גם היה הצלם הפלוגתי שהנציח לאורך השנים את פעילותנו בצבא. 

ואני, עמנואל האחרון מבין החמישה שנותר להזכיר את ארבעת חברי, בלב כבד ובהחלט בהרגשת יתמות מסוימת החלטתי לכתוב ולספר ולהזכיר על קצה המזלג לקיבוץ את סיפורם חמשת החברים שהלכו יחד לאורך כל חייהם. (אגב, בשנה הבאה אנו נציין 70 שנה לגיוס, שרידי הפלוגה שהולכים ומתמעטים לאורך כל השנים נפגשים כל שנה מדי חודשיים שלושה).

כתב: עמנואל סולניק