ארבע-עשרה יממות בילינו על האונייה. בימים הראשונים אסור היה לעלות לסיפון באור יום, רק בחשכה. בלילות שהו כולם על הסיפון עד שעת שינה. איחרנו אותה ככל שיכולנו, כדי להרוויח עוד זמן ומרחב, להימלט מן האוויר הדחוס ולהימנע מתנועה הנוגעת בגוף אחר. הלילות היו קשים והשינה טרופה.

ככל שקרבנו לחופי הארץ נהיינו מוכנים יותר. דיברתי עם הילדים על האפשרות שיהיה מאבק. חלק מן המעפילים קיבלו מעין מוטות גומי ואל הסיפון הועלו קופסאות שימורים שנותרו וארגזי בקבוקים. זה היה הנשק שלנו.

לילה. הים שקט. סוף המסע מתקרב.

פתאום צפירת אזעקה. המשחתת מגיעה. כולם נקראים לעלות על הסיפון. בקצה המדרגות, מתוך העלטה, מגיחה והולמת בנו מכת אור. זו עוצמתו האדירה של הפרוז’קטור. הילדים רצים אל מקום ריכוז קופסאות השימורים וארגזי הבקבוקים. אחדים מהמעפילים עם אנשי הצוות חושפים את לוחות הענק עם הכתובת העברית ‘תיאודור הרצל’ ותולים אותם משני צדי האונייה. אחרים פורשים ומניפים את שלטי המחאה המכוונים אל החיילים: ‘האם הצטרפתם לצי כדי לרדוף אלמנות ויתומים? הגרמנים השמידו את משפחותינו ובתינו. אל תשמידו אותנו! אתם תקוותנו!’.
על התורן הגדול מטפס בחור צעיר. גבוה מאד, יפה מאד. ממגנט. זהו מוקה לימון, מפקד האונייה, שלא היה מוכן לסכן איש זולת הוא עצמו, בטיפוס אל התורן הרעוע. הוא עסק בקשירת יריעת בד אל חבל שהשתלשל מראש התורן. אחרי רגע נמשך החבל, נשא עמו דגל שנחבט ברוח הלילה, ואור הזרקורים חשף את ממדיו ומיתארו: רקע לבן, שני פסים כחולים, ובתווך מגן דוד! מתוך גרונותיהם של המון הראשים הרתוקים מעלה אל פלא הדגל הנפרש לעיניהם בקעה שירת ‘התקוה’. זה היה רגע שהכל נהפך בו: מאוניית מעפילים המנסה לדמות עצמה לאוניית סוחר ולהעלים כל אדם מיותר מן הסיפון, היינו באחת להפגנה תוכחה וזעקה.

אחר כך התפתח קרב קשה, אל תוך הלילה. אינני מדברת רק על קופסאות שימורי המזון, תפוחי האדמה והבקבוקים שזרקו מאות מעפילים שלחמו, על פצצות הגז והענן השחור-אפור שכיסה את הסיפון, על סילוני המים האדירים שהוטחו מן המשחתות, או על אלומות האור ששולחו מן הפרוז’קטורים אל הדפנות, הסיפון והתרנים והפכו את החיזיון להזוי, לוהב ועצום. אני מדברת על היריות, על שלושת המעפילים הצעירים שנהרגו בקרב, על הפצועים, על הלית-ברירה של הכניעה.

נותרנו על הסיפון. היינו המון אנשים – עצובים, בוכים, כועסים, פגועים. אולי יותר מכל צרב בנו העלבון על חוסר האונים בפני הכוח הצבאי, על שרירות הרגש ואטימות הלב. הנה הגענו סוף סוף לראות חוף ומולדת, ואנחנו מגורשים מכאן אל המחנות בקפריסין.”