< דפדפו ימינה ושמאלה בגלריה >

ניתן להגדיל את התצוגה בתנועת צביטה נפתחת

צביקה נפל במלחמת ההתשה, על גדות תעלת סואץ ב5.2.1970.

איך עושים אזכרה למי שנפל במלחמה הארורה ההיא, כשמדי יום הודיעו, בעיקר ברדיו ובעיתונים, על נפילת 10-15 מטובי בנינו על גדת התעלה?

שרי מקרם, אחותו של צביקה, נעמי יצהר חברתו ורחלי ענו על השאלה בצורה מופתית, באזכרה שארגנו ביום שישי שעבר.

על קברו אמרו רק קדיש והחלק העיקרי היה בבית אורי, שם נערכה אזכרה מקסימה לאיש שעל פי העולה מהסיפורים, היה בחור חמד, שנפל בגיל כל כך צעיר, והוא רק בן עשרים ואחת.

שרי הייתה בת 12 כשצביקה נהרג. מה זוכרים מאח בכור, בגיל כזה צעיר?

האזכרה הייתה מפגש משפחתי מחמם לב בין בני ובנות “חבצלת” – הקבוצה שלו, קרובי משפחתו וחבריו מהיחידה – ממחזור הגיוס שלו ועד חיילים שהוא עצמו גייס ופקד עליהם בסיור בו נהרג.

צביקה היה קצין בסיירת שקד. שמעון, חברו מהיחידה סיפר שהיה אמור לצאת לסיור עם צביקה, אך מאחר והיה חולה באותו הבוקר – צביקה הורה לו לא לצאת. מאותו הבוקר הוא נושא עימו רגשי אשמה שצביקה נהרג במקומו, ו-55 שנה הוא הולך עם המשא הזה בנשמתו.

בין סיפורי חבצלת, הייתה אתנחתא קומית, כשחווה גייסט סיפרה על החתונה הראשונה של צביקה ושלה, כשהיו בגן, לעייני כל הילדים ונחמה כבדה את כולם בעוגות.

דובר רבות על עוגות הגבינה הנהדרות של נחמה (כמחווה לנחמה הוגשו עוגות גבינה), ועל איזה אנשים נהדרים היו נחמה ומרדכי, שביתם היה בית חם לקבוצת “חבצלת”, לקרובי משפחה קרובים ורחוקים ולחברים של צביקה מהיחידה, ואיך גידלו לתפארת את צביקה, דורית ושרי.

אסיים בדבריו של עמית בן זאב מקבוצת “חבצלת”: “שנים של זכרונות מצביקה חוזרים שוב ושוב אל דמותו הצנומה, הצנועה, ברוכת הכשרונות, רבת היכולות והחיבור האוהב לחבריו. הדמיון מוצף באין ספור כיוונים, תפקידים ותארים שאליהם היה מתפתח לו היה נשאר עמנו: מפקד סיירת שקד, אלוף פיקוד הדרום, הרמטכ”ל, מזכיר הקיבוץ הארצי או חבר כנסת, חוקר במכון וייצמן, מנכ”ל רפאל, שר החינוך וגם נגן מנדולינה בתזמורת כלי פריטה ועד נגינת שירי ערש כסב גאה לנכדים. אין ספק שהיה בו פוטנציאל אדיר שהחמצנו באותו בוקר 5/2/1970